עמותת שקד
הקיץ והאדם מאת: דניאל זהבי

 

עם בוא הקיץ אנו חשים שהשמש יוצאת למסע ניצחון ושהיא רבת עוצמה יותר מתקופת החורף, שבה היתה נתונה להשפעות ולשינויים של מזג האוויר על האדמה. רודולף שטיינר מתאר בצורה מקיפה ומרתקת איך באביב ובקיץ מנצח המערך המקודש של כוחות השמש את מה שיוצרת האדמה מתוך האגואיזם שלה בתהליך של שינויי מזג האוויר. בחורף האדמה היא זו שמנצחת, ומתמעט מה שיורד בשפע ובברכה מהקוסמוס.

 

תמונה אחת שאנו יכולים להעלות בתודעתנו לגבי הקיץ קשורה להתאמה לתהליכים שאנו עוברים בתוכנו. אנו חיים בריתמוס קבוע בעולם הטבע וגם באדם עצמו, למשל שינה ועירות מול קיץ וחורף. אפשר להסתכל גם על הנשימה: אנו נושמים נשימה אחת על ארבע פעימות דופק, ואת אותו ריתמוס אפשר למצוא גם בטבע: אביב, קיץ, סתיו וחורף. כלומר אנו מוצאים את הריתמוס הפנימי שלנו גם בחוץ על האדמה.

 

אנו חיים בתקופה שבה האנשים מאבדים את הקשב לעונות השנה. לשמחתנו, כאן בטבעון אנו חיים זאת עדיין בצורה יותר מודעת. אי אפשר להישאר אדיש לטבע השופע סביבנו ומנץ מכל פינה. מה שאנו חשים בזעיר-אנפין חי בעבר הרחוק בעוצמה, באנשים שהיו קרובים לטבע. אנשים היו הרבה יותר תלויים בעונות השנה. אפשר היה להבחין באיכות זו בכל חיי הנפש שלהם. כאשר היינו נפגשים עימם בחורף הם תמיד היו קצת מחוץ לעצמם, והם חזרו לעצמם רק בקיץ.

 

בחורף מידת ההתכנסות היא מירבית, פחות פעילות בחוץ, ויותר זמן להתכנסות ועירנות פנימית. תהליך זה, הפנמה והתכנסות אלה, יוצר רושם שהאדם פחות נגיש חיצונית בחורף. לעומת זאת בקיץ, הכל מתרחב – החום פועל! האדם יוצא החוצה לטבע, לחיים והנוכחות שלו יותר עוצמתית כלפי חוץ. אך כולנו חשים שבקיץ הרבה יותר קשה להתכנס, ללמוד, למדוט – הכל קורא החוצה! לכן אפשר לומר שאת הקיץ אפשר להשוות למצב השינה ואת החורף למצב העירות.

 

בדרך הרוחנית ישנו מצב בו האדם יכול ללמוד להתבונן על עצמו מבחוץ. הוא מפתח מודעות ליכולת להתבונן על עצמו בדיוק כפי שהוא מסתכל על הדברים מחוצה לו. וכשהוא מסתכל על המחזורים של החיים החיצוניים שהוזכרו, הוא רואה תנאים המתחלפים בריתמוס. וגם בהתבוננו על עצמו הוא רואה כיצד גופו, כל זמן שהוא מחוץ לעצמו, הוא בעל צורה הדומה לאדמה עם הצמחייה שלה בקיץ. הוא תופס את העצבים כנביטה של משהו דמוי צמח בזמן השינה, וכאשר הוא חוזר לתודעה הרגילה שלו הוא מרגיש כיצד החיים דמויי הצמח הללו מתכווצים ביחד והופכים למכשיר החשיבה, הרגש והרצון בתודעה היומית שלו. כלומר האדם, הרואה רוחית, חש את היציאה מגופו והחזרה אליו כדבר מה האנלוגי לחילופים בין קיץ וחורף על פני האדמה. וכפי שרודולף שטיינר אומר:

 

"מרגע זה ואילך הוא לומד להבין מהי רוחה של האדמה, וכיצד היא ישנה בקיץ ומתעוררת בחורף, ולא להיפך. הוא מבין את התרגילים הנהדרים של זיהוי עצמו עם רוח האדמה. מרגע זה הוא אומר לעצמו: אם אני חי לא רק לצד עורי, אלא כתא החי באורגניזם הגופני שלי, אזי חי אני באורגניזם של האדמה. האדמה ישנה בקיץ ומתעוררת בחורף כפי שאני ישן וקם לסירוגין בלילה וביום. וכמו התא עבור התודעה שלי, כך אני עבור התודעה של האדמה".[1]

 

בהרצאה 'אימגינציית קיץ' מתאר רודולף שטיינר אספקטים נוספים הקשורים לקיץ ולהתפתחות האדם וגם לאחריות שלו כלפי העולם ועצמו. אנסה לתאר את כיוון החשיבה ששטיינר פורס לפנינו באותה סדרה נפלאה של הרצאות.[2] (כל הציטוטים מכאן והלאה הם מתוך אותה הרצאה) "לעת הקיץ, בעיצומו של קיץ, שזור האדם וארוג בישות הטבע. הטבע מהאביב ועד הקיץ נעשה פעיל יותר ויותר. מרוצה באורח פנימי יותר ויותר. והאדם עצמו, בכל הוויתו, שזור בישות הטבע הזאת. לכן ניתן לומר: האדם חווה מעין תודעת טבע במשך מרומי הקיץ. במשך האביב, אם יש ברשותו יכולת לחוש זאת, הוא מתלכד עם כל הצומח והנובט. הוא פורח עם הפרחים, מופרה עם הצמח וכן הלאה. כך הוא נפתח אל ישות הטבע ובזאת עולה בו מעין תודעת טבע."

 

אך על האדם בתוך עצמיותו לא להיסחף אחר תודעת טבע זו, עליו לנשא עצמו מעליה. במקום להירדם בקיץ לתוך הטבע עליו להתבסס יותר ויותר ולהעצים את תודעת העצמיות. יותר מזה. הטבע מחכה שדווקא בזמן הקיץ בזמן השינה, האדם יביא אליו את הרוח המודעת. וכך האדם יוכל, אם יש לו ראיה רוחית, גם לראות את הרוחי המגיע אליו מתוך הטבע עצמו. כלומר, אם האדם יכול לחוש זאת, בתוך הטבע הרדום יכול להתגלות הרוחי החי ושוזר בתוך כל הטבע ותופעותיו.

 

המבט הרוחי של האדם בקיץ יכול להיות מופנה למעמקי האדמה. שם יתגלו לפניו תהליכי ההתגבשות הפנימית של המינרלים בעוצמה רבה יותר מכל עונה אחרת. כלומר, באמצע הקיץ, כשאנו מסתכלים בצורה רוחית למעמקי האדמה, נראה את הצורות הגבישיות משיגות את שיא יופיין. אנו נחוש עצמנו "כבתבנית המתפתחת מן המבנה הקרקעי של קרום האדמה. נחוש בפנימנו שאנו חדורים בעוצמה דרך המסלולים הגבישיים הנוצצים." וכשאותו אדם ישאל עצמו מהו זה החי באדמה, אז תעלה התשובה: הרצון הקוסמי.

 

ואם נסתכל באותו מבט רוחי, באמצע הקיץ, אל השמים, נחוש את האינטליגנציה מתפשטת כתחושה לא של ישות אחת אל של ישויות רבות השוכנות זו עם זו וזו בזו. והיא משלימה את הרצון הקוסמי כהיפוך. "בה בשעה שמתחתינו למטה אנו חשים: האפלוליות הן בגוון כחול עמוק, שם ניתן לחוות כל דבר כעוצמות בלבד. מעל אנו חשים שהכל הוא כזה שאנו מוארים בהשגתו וחדורים בתחושת האינטליגנציה."

 

רודולף שטיינר ממשיך ומתאר בפנינו את עלייתה של דמות מתוך התהליך שתואר. עולים פנים רציניות, קורנות אינטליגנציה, פנים שכבר בתקופות העתיקות, היכן שראיה רוחית קדומה פעלה, נתנו להם את השם: אוריאל.[3] "זוהר השמש בממשלו של אוריאל, שעיצב עצמו בעיצומו של הקיץ במרומים, נמשך למעמקי האדמה ובה משתזר רוחית בהעניקו חיים לזה המבקש חיים עבור השנה הבאה במשך מעמקי החורף". וכאן משמש מבטו של אוריאל כדי לעורר ברואה הרוחי את התחושה לראות שמתחת לצורות שנחוו במעמקי האדמה וכוחותיה כצורות גבישיות סדירות ותקינות בעלות טבע גבישי, נמצאות כל הטעויות שעשה האדם. כאן, בשיא הקיץ, יכול האדם לחוש מה עדיין לא מושלם בו ובכל הגזע האנושי. כלומר, אנו רואים כיצד נשזר אלמנט הטבע עם המוסר. ומול תמונה זו של טעויות אנוש העולה בשיא הקיץ, עולה למעלה כל תכונה טובה באדם ונכנסת לאינטליגנציה הקורנת.

 

"בעיצומו של הקיץ, כמו ניתן להיראות המצפון ההיסטורי, הנראה ברפיון מיוחד בהתפתחותו בתקופתנו הנוכחית, כמחוות האתראה של אוריאל. כעת אם הושג הרושם על זיקתו של האדם באשר למוסריותו, אל האלמנט הגבישי שמתחת, ואל מעלות אנוש שממעל, המנצנצות ביופי, או אז קלטנו אל חווייתנו הפנימית ביותר, זיקה זו של האדם, והאימגינציה המהותית של הקיץ באה לפגוש אותנו."

 

כך, כשאנו מפנים את המבט למטה נגלה את המהות הגשמית של כל היקום, אפשר לקרוא לה: אֵם האדמה. ובה בשעה כשנתרכז בדמות המרחפת מעל, נחוש כתמונה קוסמית את האב הרוחי של כל הווית היקום. ובתמונה נפלאה זו נמצא את האדם בין שתי מיסטריות כשהוא עצמו מהווה מיסטריה! האדם הניצב באמצע, הבן, בין האב הרוחי ואמא אדמה. זוהי בעצם תמונת הקיץ שאנו יכולים לבנות בתוכנו.

 

במדיטציה הבאה רודולף שטיינר מביא בפנינו את המיסטריות של המרומים, של המעמקים ושל המרכז - ישותו הפנימית של האדם:

המרומים:


"ראה את שזירתנו

את השלהבת הקורנת

את להט החיים"

המעמקים:

"חייה בתמיכה הארצית

בעולם הנושם של צורה

בעוצמת ההוויה"

המרכז – ישותו הפנימית של האדם:

"חוש עצמותך אתה האדם

באור שמי השכינה

ובעזוז הליכוד הקוסמי"

ולבסוף התמונה שהאדם עומד לפניה בשיא הקיץ מתמקדת במקום שבו הוא עצמו עומד במבחן של מוסריותו:

"חומרי התשתית מתבצרים,

השגגות נשפטות בצדקה,

לבבות אנוש נבחנים ונצרפים."

 

 

יצא בעברית בהוצאת חירות GA146 מתוך הסדרה: המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה – הרצאה 2, 29.5.1913[1]

 

עונות השנה ואימגינציות מלאכי עליון – יצא בהוצאת חירות[2]

לכל עונה יש את המלאך שפועל בה: סתיו: מיכאל, חורף: גבריאל, אביב: רפאל, קיץ: אוריאל[3]


 


 

 

 דף הבית | עמותה | גנים | יסודי | תיכון | ועד הורים | יוזמות | טפסים |  גלריה צור קשר  | קישורים | English |   רוצים לפרסם באתר?  |  חפשו אותנו בפייסבוק

 © כל הזכויות שמורות לעמותת שקד

 

 

Tivonet