עמותת שקד
רוב הטעויות חיוביות

"אין מה לעשות, יותר נוח להיבנות כבנאדם בתוך מקום מוגן. כי אז אתה יכול להיפתח, להיפגע. יכולים לדקור אותך בפצעים קטנים, בצורה יותר הומוגנית. ככה אפשר להתפתח מזה יותר. במקום שיזרקו אותך לעולם ואז תפגע יותר, ותיסגר דווקא"


בקומה השנייה של מבנה רומנטי באורנים, מוקפים בצמחייה עשירה, פגשנו את הישות הכיתתית המובלת בעידון ובנחישות ע"י עומר דלומי וליאת סיטי. פגשנו נערות ונערים, שבחרו לעבוד קשה בשנות התיכון שלהם. משלימים זה את דבריה של זו, חולקים ומסכימים, לא מפחדים לומר את דעתם ולשתף בחוויות שעברו בשנים של היסודי והתיכון.


זה לא פשוט להיות תלמיד בתיכון אנתרופוסופי. הקוריקולום הייחודי מפגיש אותם עם העולם הגדול, ויותר מכך- עם עצמם. במהלך התיכון, הלימודים נמצאים על השולחן אבל יש הרגשה שגם ליבם ונפשם של הילדים נמצאים על השולחן, והם מעמידים אותם לבחינה כל תקופה וכל שנה מחדש. בואו תקראו ותתרגשו יחד איתנו מהדברים שלהם.


מה מיוחד בתיכון הזה?


במהלך התיכון נותנים לנו להתנסות בכל מיני חוויות, הצגות, טיולים, הישרדות. ("ושל לימודים, צריך לדבר גם על הלימודים" נשמעת הערה) זה תקופות שבהן, בטוח שכל אחד יגיע לאיזה מקום שקשה לו. יש כאלה שזו ההישרדות, לחלק זה הלימודים. לי ההצגה היתה המקום הקשה. כל אחד מגיע לאזור שהוא לא באזור שנוח לו. אני חושב שמשם אנחנו גדלים, מבינים את עצמנו. זה נראה לי כל הקטע בהתפתחות. בכל תקופה אתה נמצא באיזה קושי וגדל ממנו. לצד הדברים הרגילים יש גם את הדברים האלה שמזכירים לך שיש תכלית מאוד חזקה בחיפוש עצמך, ובאיך להתמצא בסיטואציות האלו של הביחד.


אחת אומרת "אני בכלל לא תמיד מודעת לקושי הזה, בשבילי, זה מקום שאני פשוט שמחה לבוא אליו כל בוקר, זה לא שהקושי נמצא לי מול הפנים. הרבה ממנו אני מבינה רק בדיעבד."

לאן הוביל אתכם הקושי? אילו כלים קיבלתם?


הכלים שניתנים לנו בתקופות וגם ע"י המורים,יוצרים לנו את האפשרות והמודעות להתמודד עם העולם שיכה אותנו שנצא מהבועה. מכניסים אותנו לבועה כדי שנוכל להיבנות בתוכה. בית הספר הזה מאפשר מקום לצמוח מהקשיים ולגדול אל העולם. אני בטוח שבשנה הבאה, אני אחטוף את הכאפה לגבי העולם. מי זה האנשים האלה, אני לא שייך לפה, בטח יהיה קשה אבל אני מאמין שאצליח להתגבר על זה בעקבות הכלים שפה מעניקים או אפילו בזכותם.

 

חברות שלי אומרות לי שהן מקבלות כלים לחיים כי יש להן את הבגרויות. ואני חושבת לעצמי, אם בכיתה ט למדנו איך לכתוב סיכום כמו באוניברסיטה, ואם עשינו את עבודת הגמר, אז אנחנו מקבלים את הכלים האלה, מבחנים לא יהיה לי עוד עשרים שנה, אבל כן יהיה לי לחץ, ויהיה לי דדליינים ויהיה לי ללמוד עצמאי. זה נתן לנו בעצם כלים לשוק העבודה שהם כביכול יותר חשובים מאשר איך לעבור בגרות.


וזה לא נכון שיוצאים בלי בגרות. מי שרוצה יוצא עם בגרות.

 

תקופות הצגה- הביחד והקושי


אני יושבת מולם, זכרון העיבוד המצוין של המלט שראיתי לפני זמן מה בכיכובם, עוד חקוק לי בלב. ואני מזהה בהם את השומרים, המלכים, האופליות ואת ההמלטים. מעניין כמה מזה הם נושאים בליבם. כשאני שואלת מה החוויה הכי חזקה מהתיכון הם מדברים על תקופות הצגה- אחת מספרת שבהתחלה כשרק מתרגלים את הטקסט היא רוצה כל הזמן ללכת הביתה, אבל לקראת הסוף- שההצגה עומדת כבר ויש לה נפח ונפש משלה היא רוצה להיות בחזרות כל הזמן. הם עובדים על ההצגה יומם ולילה, סגורים עם חבריהם לכיתה לעיתים 20 שעות ביום, זה אינטנסיבי מרגש ומפתח.


"בכיתה ט' זה היה מולייר- הקמצן. והיה ה"קמצן" והיה מה שעשינו מזה, זו היתה פרשנות כיתתית לקמצן. מה שהיה חשוב בכיתה ט' זה היה שכל אחד יפרוץ על הבמה (כמעט) והיו אפילו שני תפקידים שהומצאו. ובכיתה י' והשנה זה היה יותר "ההצגה עצמה". בט' זה היה משהו מתוכנו. ובי' והשנה, זה היה מתוכנו לא פחות, אבל היה עידון יותר, אסתטי יותר."


ונער אחר מוסיף: "בכיתה ט' הדגש היה על ההתנסות ובכיתה י' וי'ב זה היה יותר לעשות את ההצגה מאשר פשוט מנסים. בט' אני לא הרגשתי את הלחץ הזה אם ההצגה תהיה טובה או לא. כל האווירה היתה שאנחנו נעלה ונהנה להיות על הבמה. בי' וביב' יותר אפשר להרשות לעצמנו לשאוף למצוינות. "


הישרדות


אני בתור מישהי שבאה מאורט, ההישרדות היה משהו שהכי נראה לי הכניס אותי לתוך המערכת. פעם ראשונה שאתה עובר משהו עם עצמך, קושי פיזי ונפשי כאחד ופתאום אתה רואה את הכל, כולל את עצמך באור שונה כזה. זה מסלול שאתה מתחיל אותו בערך בארבע בצהריים עד לפנות בוקר. מה שמאיר את הדרך זה הירח המלא, וכל הבוקר עד הצהריים אתה ישן או כל הבית ספר ביחד. זה הארוע היחידי שכל בית ספר ביחד. המסלולים מדורגים בדרגות קושי, וכל מורה אחראי על קבוצה או שתיים. כל קבוצה מנווטת בעצמה, כל הקבוצה ביחד. לא המורה מוביל את כולם. והקבוצה מעורבת מכל הכיתות. זו סיטואציה שונה מהביחד של ההצגות, זה ביחד בית ספרי. בשבילי, כל פעם ההישרדות זה משהו מפחיד, כי זה לדעת שזה בא לי עם קושי וזה גם אחד הדברים שאני הכי אוהבת בבית הספר.

 

עבודת הגמר


בעבודת הגמר משהו משתנה בביוגרפיה שלנו.


זה היה החלק הכי משמעותי בשבילי, עבדנו לגמרי לבד. היתה עזרה אם היינו צריכים. אבל הדגש היה על עבודה לבד. לגלות בעצמי איך אני עושה את זה. מי שרצה שם על זה את כל הכוחות ומי שרצה שם את הכוחות במקום אחר. אבל אם לא היינו עושים את זה זה לא היה. זה היה תלוי רק בנו.


מה שמאפיין את בית הספר הזה זה כל הפרויקטים האלו שהם מחוץ לשגרה, שהם בעצם כן בתוך השגרה, אז גם אם אני לא כל כך אוהב את זה, זו בכל זאת חוויה מאוד חזקה, זה הדברים שאני הכי אזכור. וזה נותן מין באלנס, איזון. לצד הדברים הרגילים יש גם את הדברים האלה שמזכירים לך שיש תכלית מאוד חזקה בחיפוש עצמך, ובאיך להתמצא בסיטואציות האלו של הביחד. אני חושב שהביחד היה הכי. שם היו החוויות הכי חזקות. לדוגמה עכשיו, לקראת סוף שנה יש לנו את כל הבגרויות, יש מין תחושה כזו ריקנות, ניכור. כי פתאום הבאלנס אזל.

 

מה ההבדל בין היסודי לתיכון?


עומר: אני זוכר שהגעתם בט' ואמרנו שיש תקופת הצגה אז כל יוצאי שקד אמרו רק לא תקופת הצגה! הצילו!ואני נורא נפגעתי, ולא הבנתי למה אתם לא אוהבים את זה. לא ידעתי שיש הבדל בין איך הצגה ביסודי לבין הצגה בתיכון.


אז עונים לו: אני לא חושב שיש הבדל, אני חושב שאין קשר! ביסודי זה נורא נורא מבוסס על המחנך. כל התהליך קורה סביב המורה והצוות...אצלנו בכיתה בחזרות, היה צריך לשבת בשקט ולהסתכל. וזה היה התפקיד שלנו, ולשחק את התפקיד. וכל השאר- תלבושות תאורה תפאורה, כל ההפקה זה צוות עשה והוא עשה את זה הרבה לפני ההצגה ( שבוע לפני ההצגה ראן תלבושות. ואצלנו זה היה לפני הגנרלית..). ובהצגות של תיכון, גם המחנך נמצא בעומס עצום, והצוות אבל גם הילדים עושים כל הזמן. המורים כתבו, אבל יכולנו להוסיף הרבה מעצמנו. הי די הרבה מקום להעיר לבמאי, אולי זה טוב יותר ככה, היה מקום לאילתור. ואני רגיל מביה"ס רגיל, ולי היתה הצגה ראשונה וזה היה דבר מדהים.


בכלל ביסודי זה פחות דו שיח, יותר..לא כופים עלייך, אבל יודעים מה טוב בשבילך ולא מכוונים אותך לשם, אלא שמים אותך שם. ופה בבית הספר, המורים מכוונים אותך למה שטוב לך. לא מגישים לך את זה בכפית.

 

יש את העניין של הבחירה והחופשיות הזו שיש במערכת האנתרופוסופית זה משהו שמופיע בתיכון. ביסודי, לא נתקלים בבחירה יותר מידי. בוחרים על איזו חיה לעשות את העבודה בתקופת חיות..


אני בכל עבודה בסיכום כתבתי" עכשיו מגיע החלק האהוב עליי בעבודה שזה החלק שלי וכתבתי כמה לא נהנתי לעשות את העבודה" וזו היה המחאה שלי.

 

ואיך עם המורים?


המורים פה הם חברים טובים, אין מה לעשות. זה גם העבודה שלהם אבל הם לוקחים את זה בצורה יותר רצינית, מקדישים את עצמם יותר למקום הזה, לפחות רואים יותר את הילד.


מההתחלה, אף פעם לא הרגשתי שהם מעליי, הם תמיד היו איתנו. בהתחלה לא הבנו את הדינמיקה, בדקנו את הגבולות. והם נתנו לנו לבדוק את הגבולות ולחיות את זה, הם לא אומרים אנחנו לא מרשים לך. מין גמישות כזו, הם לא בטוחים בעצמם מה הגבולות. לפעמים רואים מורה ותלמיד הולכים מכות בבית הספר.


פעם אחת הם כן אמרו, הם הוציאו תקנון כזה. הם כתבו על היחס בין התלמידים למורים. זה היה ממש מוזר, מה אנחנו עושים עם זה בכלל? הם כאילו מתחו גבול קטן. "אני לא הייתי ביום שפרסמו את זה, לא ממש הרגשתי את זה", ידעתי על זה חודש אחר כך.

 

איך הבית וההורים משתלבים במערכת כזו אינטימית, האם הם קשורים?


הצלחתי למצוא קווי דמיון בין איך שאני גדלתי בתור ילדה, איך שאמא שלי חינכה אותי ואיך שזה כאן.

ואני, יש לי תלבושות כל השנה בבית..

אחרת סיפרה: אבא שלי בוועד ההורים ותמיד זה נורא מפתיע אותי. נגיד אתמול הוא אמר לי, תקשיבי, רוצים שתפתחו דוכן אוכל ביום המדע, ותמיד זה נורא מפתיע אותי שהוא קשור לבית הספר. כי זה הבית ספר וזה הבית ופתאום הוא בא אליי ו"דיברתי עם הילה אתמול בישיבה" ואני צריכה להזכיר לעצמי שהוא בישיבות עם המורים שלי. זה מוזר..

 

מה מערכת היחסים עם נוער מחוץ לתיכון?

 

אנחנו בבועה, את מתעוררת בבוקר לעולם יותר יפה מבחוץ, גם טבעון היא בועה. אבל יש לי למשל הרבה חברות באורט והרבה פעמים זה המנוחה הרגשית שיש לי מכל האנתרופוסופי, שלא הייתי מוותרת עליו בשביל כלום. אבל אם קשה לי עם החברים בכיתה, אז יש לי את מעגל החברים מבחוץ, אני לא בטוחה שזה מפוצץ לי את הבועה. יש לי גישה, שאני לא כל כך גאה בה שאני קצת מתנשאת מעליהם. כאילו, יופי, את במגמה, אני עושה הצגה כל שנה, נראה לי שלי יש חוויה יותר טובה. היא עולה על הבמה ולומדת ויש לה עתיד. אבל אני עושה גם גרפיקה גם אומנות.

 

אני דווקא שמחתי לצאת מאורט. אני באתי מאורט והיה לי נחמד לצאת סופית משם. אורט יצר מלא הגבלות. ואני רואה עכשיו את ביה"ס הרבה יותר פורח ממה שהוא היה. וגם ההתרחבות, מצד אחד זה מוזר לנו אבל זה גם שמח. לראות שהוא מצליח, מתקדם.

 

אולי סוף סוף בית ספר שקד יצליח להיות בתוך בית ספר אחר... כמו שהיינו אבל ביותר הצלחה. אז זה לא היה מצב טוב, אבל אם היה שיתוף פעולה יותר טוב אז כן..לא היו לי משם הרבה חברים אבל עדיין, זה כיף שאתה הולך ברחוב ואתה מכיר את מי שבגילך מטבעון. לנו יצא טוב- היינו שנתיים באורט ואז שנתיים פה. אבל האחרים שהם רק פה- זה די תקוע, הם נורא כאלה תמימים כאלה, שקדניקים עדיין.


מה אתם חושבים על זה שזה אותו מחנך שמונה שנים ביסודי ועוד ארבע בתיכון?

 

הייתי משקד מכיתה ד', ואז בט' עברנו לחטיבה ובשבילי זה היה, לעלות מהקקון של הפרפר. שקד זה מקום מדהים אבל יש משהו בזה שמכירים אותך בצורה מסוימת שמונה שנים- וככה הכירו אותך. אני הרגשתי שאני משתנה כל כך הרבה, ואף אחד לא רואה את זה. אז כשעברתי לחטיבה, זה היה פריצה מטורפת, והשתנתי מקצה אל קצה ובחזרה, ואז כשהגענו לבית ספר קטן שוב, בי"א, זה היה קשה. קשה לעזוב את החברים ולחזור למצומצם שוב- שכולם מכירים את כולם. הרבה מאלו שהם י"א עכשיו, עזבו בעקבות המעבר. כי היה חסר להם ה"אורט " הזה. גם כמה ילדים מאיתנו עברו לאורט.

 

איך אתם חווים את הגדילה של בית הספר?

 

זה קצת מפחיד אותי, לחשוב על זה. שאנחנו הגענו היינו 60-80 ילדים בבית הספר ופתאום אנחנו 120. ומרגישים את זה. עומר פחות איתנו, הוא מאוד עסוק. הוא עושה תקופות בח' ועושה תקופות בט' ועוסק בהתנהלות בית ספר, וכל המורים זה ככה. אני גם זוכרת שהגעתי בט' אז היו שלושה מחנכים ועוד מורה אחד של מקצוע ומורה למוסיקה, ופתאום יש פה מורים שאני מזהה אותם, והם מכירים אותי אבל אני לא באמת למדתי איתם אף פעם. זה מוזר שפתאום לא הכל מתרכז סביבנו. שפתאום זה לא כמה מורים על כמה תלמידים, וזה לא קשר נורא צמוד ונורא אוהב ונורא אינטנסיבי ויותר רחב.

בט' נסענו לטיול בכינרת במיניבוס קטן עם כל התיקים עלינו, כמו חופשה משפחתית.

ההישרדות הראשונה שהיינו בה בט' היא היתה מיוחדת ולא קרה עוד הפעם אותו דבר. היתה ספונטנית כזו וכייפית. זה היה עם שתי השכבות הראשונות, היינו רק שלוש כיתות. זה היה משפחה כזו.

 

מה לא טוב?

 

טוב פה מידי.

זהו. אני חושב שהפרידה פה יותר קשה מהפרידה של החבר'ה מאורט. זה אומר על משהו טוב, אבל זה גם קשה. כל אחד הולך למקום שלו. אני התמכרתי לזה. אתה חי מנקודה לנקודה, אתה חי מפרויקט לפרויקט.

הספונטניות הזו, שמתבטאת בהכל, גם בקשר שלי עם עומר, עם המחנך, זה נורא ספונטני כזה, וזה גם קצת קשה לפעמים. למשל שמורה שולח בפייסבוק בלילה שמתחילים מחר בעשר במקום בשמונה. או בהמון דברים. כמו שאמרו שבהישרדות של כיתה ט' הכל היה נורא מאולתר, אז יש בזה גם קסם אבל גם לפעמים זה מורט עצבים.

כן, חוסר הארגון פה- בדברים טכניים, מתרגלים אליהם בסוף. אני רואה את זה על עצמי, שבטבעי שלי יש לי בעיה עם זמנים וארגון וכאלה, ולפני שהגעתי לפה, אז הצלחתי להשתלט על זה ופה זה לגמרי מתפרק ואין לי זמנים בכלל. וזה משהו שהשפיע על זה. אבל לפחות, שנה הבאה יודעים הכל שנה מראש- יודעים מתחילת שנה מתי סיום שנה.

 

אתם בעצם השנה האחרונה שיצא לה ללוות את הבית ספר ממש בכל השלבים שלו.

 

 לא, י"א יהיו האחרונים. הם היו מבודדים בחטיבה ועברו לתיכון.

אנחנו האחרונה והשלישית שעברנו את כל הקפיצות. זה קצת כמו ילד אחרון שיוצא מהבית.

אני זוכרת שבבגרות בהיסטוריה בי', אז לומדים על שלוש העליות ואז אומרים, מהעלייה הרביעית זה כבר לא מעניין. אז היינו קוראים לעצמנו "החלוצים האחרונים", כאילו אנחנו העלייה השלישית ומאז כבר מתחילה השיגרה.

אני מרגישה, שאנחנו הילד הגדול שעושים עליו טעויות. גם דברים טובים אבל גם טעויות...אצל הקטנים כבר לומדים ולא חוזרים על הטעיות האלו, אנחנו אלו שהם שפני ניסיונות כאלו.

 

נראה לי שרוב הטעויות היו חיוביות.

נכון.


 

 

 דף הבית | עמותה | גנים | יסודי | תיכון | ועד הורים | יוזמות | טפסים |  גלריה צור קשר  | קישורים | English |   רוצים לפרסם באתר?  |  חפשו אותנו בפייסבוק

 © כל הזכויות שמורות לעמותת שקד

 

 

Tivonet