עמותת שקד
עושים סוויץ'

"פתאום יש עימותים שאתה חייב להיכנס אליהם, סיפורים שאתה חייב לשמוע, וזה נותן פרופורציות." על רקע ההכנות לארוחת שישי בדירת הקומונה בנווה יוסף, בוגרי שקד מספרים לעפרה קנה על תקופת התיכון ועל שנת השירות

 

הנה התמלול המלא המרתק, של הראיון עם חברי הקומונה

 

הכרות עם החברים:


בקומונה גרים עשרה חברה מכיתת האם של תיכון שקד באורנים שהמשיכו לשנת שירות בנווה יוסף תוך שהם לומדים בתיכון יום בשבוע להשלמת בגרויות חורף לפי תכנית הלימודים שנבנתה בתיכון עם ראשיתו.


, עילי סלע – נציג ההחבורה במועצת החכמים של חברת המתנסים, אופק פוזנר – הידוע בעל רושם ראשוני סמכותי ביותר בשכונה, נועה דפיצ'וטו- לעתיד איסימייקי תוצרת נווה יוסף/טבעון, רוני פרידמן היקרה, רז אבישי משושלת אבישי המכובדת, דיבון רוזן ביתו של הפיזקאי הנודע יורם רוזן קיקי פז הידוע כאלרועי בנם יורש למשפחה ממכלת ורדורף במק הפירות הירוקים של טבעון דליה וערן פז. ליאם לבנון בן 19.5 טל ניומן בערך באותו גיל, עושה ש"ש של החברה למתנסי"ם.

 

מדברים על טלפונים ניידים:


טל: זה היה הרבה יותר פשוט...


ליאם: אצלנו לא היו ניידים "רק לעליקו היה אייפוד טאץ'", אני זוכר שקנאתי בו


אופק: אני זוכר שכשהייתי ילד התלהבתי מזה ועכשיו זה מפחיד קצת.


טל: יש סדרה שנקראת "מראה שחורה" היא מתארת את ההשפעות ההרסניות של הטכנולוגיה על העתיד הקרוב, מדברים על ניתוק.


ליאם: מתארת את ההרס שהיא מביאה


טל: העניין של ניתוק


אופק: אני לא רואה את זה כחולשה, להתרחק מזה, מהטכנולוגיה הזאת.


אם תאסרו על הילדים מה יקרה?


ליאם: הם לא יקשיבו לנו, הם לא יראו בזה הגיון.


ליאם וטל: הפתרון הוא להסיח את דעתם מזה, ברגע שאתה מתעסק במשהו, אתה שוכח מהווטסאפ וזה...


אופק: אני חושב שזה הרבה יותר גדול מזה, ב"בדאולינה" נכתב על העידן של ההתרחקות מהאני, שזה יותר נכון למשחק בטלפון. זה התרחקות לא יודע איך להגדיר...


טל: מאנושיות


אופק: מחברתיות. קבוצות ווטאספ הופכות להיות החיים החברתיים שלך. זה מפחיד להיות בלי הטכנולוגיה כי פתאום אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך.


ליאם: אני חושב שיש פחד להתעמת עם המחשבות שלי. היה יום שנסעתי באוטובוס לקומונה והחלטתי לא לגעת בפלאפון עד שאגיע. כשהרמתי את העיניים ראיתי שאין אף בן אדם שהוא בלי טלפון. אנשים שהם לבד כולם עם טלפון. כל הנסיעה בחנתי אנשים, הסתכלתי עליהם. היתה בחורה שיישבה מולי, ספרתי כל כמה זמן היא מורידה את הטלפון. היא כל עשר שניות הסתכלה בנייד והיא סתם הסתכלה בו כמו כדור הרגעה...נסתכל על עליה בבעיות קשב וריכוז אצל ילדים


יש קשר ישיר להחרפה בבעיית קשב וריכוז. ילדים כל כך רגילים למסכים מרצדים ושמסיחים את דעתם, המוח רגיל לכאלה גירויים, שממש קשה להקשיב למורה.

 

אופק: עכשיו נולדים ככה או יותר מודעים?


ליאם: זה גורם ליותר בעיות וגם המודעות עולה


אופק: אולי גם פעם זה היה ככה, רק לא בדקו?


הם בעיקר עובדים עם הילדים והנוער בקהילה, איך נראית ההתמודדות בקהילה?


טל: מעניין שמשפחות שאין להן הרבה כסף, כן נותנות ניידים הכי מתקדמים לילדים וטלוויזיות פלזמה בבית...


אופק: כן זה עניין של סמל סטטוס...


ליאם: בנוגע לנוער, אנחנו עובדים עם עוד צוות צעיר של מורים ומורות חיילות. מחולקים על שלושה מרכזים שתחת מתנ"ס נווה יוסף השייך לחברה למתנ"סים.

מרכז אחד בנווה פז ועוד שניים בנווה יוסף. יש הבדל גדול בין המרכזים.

בבוקר אנחנו עובדים בבתי ספר, שם הילדים הם מכל מזרח חיפה ולא רק מהשכונה. אני עובד עם גילאי ד-יב.


טל: בשכונה יש בעיקר אתיופים, ערבים צד"לניקים ומעט צברים. מי שבעיקר צורך את שירותי המת"נס הם האתיופים. חלקם עולים ממש חדשים וחלקם וותיקים. חבר'ה מאוד שונים ממה שהכרנו בקהילה המצומצמת של בי"ס שקד. זה מעניין, אני רואה את השוני הגדול שמתחיל מהבית...הם רוב הזמן ברחוב או במועדונים שלנו.


ליאם: זוכר שבתור ילד לא נכנסתי למתנ"ס אבל הייתי בחוגים, בעוד שהילדים שאנחנו עובדים איתם- הם מבלים המון שעות במתנ"ס במקום להיות ברחוב.

 

אופק: ליאם דיבר על בית של חוגים, אצלנו ב"בית מטרות" זה אמור לספק סוג של בית לילדים. יש מטבח, סלון, כמה חדרים, טלוויזיה, מחשבים. הרעיון הוא לא בהכרח לבדר אותם, אלא לתת להם מקום שהם יכולים להיות בו אחה"צ משלוש עד תשע. להיות עם חבר'ה איתנו, שיהיה להם עם מי לדבר. הם משתעממים מהר מאוד לפעמים הם הולכים, אני לא יודע איזה עוד דברים יש להם לעשות....באים, אוכלים, שיעורי בית, מחשב...


כמה אפשר ליצור קרבה?


רז: עם רובם לא נוצרת קרבה. יש מעטים שמאפשרים את זה.


ליאם: זה צריך לבוא מהם.


רז: יש גבול לכמה אתה יכול להיכנס לפרטיות שלהם. יש כאלה שלא מוכנים לדבר, אתה שואל שאלות כלליות ויש סיטואציות שמובילות לשיח. יש ילדה שיש לנו יום קבוע שאנחנו מציירים יחד, תוך כדי העשייה היא לפעמים משתפת וגם לא תמיד.


איך תתארו את הגדילה שלכם? לעומת מה שאתם רואים פה אצל ילדי השכונה....


רז: אצלנו מרכז החיים בבית.


ליאם: הצורה שבה אתה יוצר חברים, החינוך בבית.. ובי"ס ביחד.


מה יש בסל הכלים שלכם מתוך הצמיחה שלכם שנותן לכם לפעול פה ביומיום?

ליאם: ברמה הכי בסיסית זה שאנחנו מכירים משפר את הדינאמיקה בנינו. זה לא משהו רגיל, רוב הקומונות לא מכירים לפני. לנו יש סט ערכים דומה וזה מקל. בעבודה זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלנו בבוקר. זה התחיל כשוק תרבותי. אנחנו עובדים בעירוני ג' שזה ביס רגיל כשהגענו לשם היינו בהלם מההתנהגות, מהאופי של ביה"ס . מהנראות פיזית ועד ליחס של המורים כלפי העמידה בזמנים, לא אכפת להם לאחר בעצמם, ולגעור בתלמידים כשהם מאחרים.


רז: אני אהבתי את בי"ס, ה היה מקום פתוח וכיף. למרות שיש קצת שיעורים...


טל: אהבנו את המורים


ליאם: הם שונאים את המורים שלהם


רז: אין חבר'ה שנהנים לבוא לבי"ס או רוצים לבוא אליו.


ליאם: ואם יש אנחנו לא עובדים איתם, הם בשתי הכיתות המדעיות.


רז: אני מנסה להביא לבי"ס מקום שהוא קצת אחר. גם בעבודה פרטנית אני מנסה להראות שאפשר ללמוד יותר בכיף, לדבר, ואז נשאר זמן לשחק משהו...פתחנו בבי"ס חדר של שיש"נים ואנחנו מנסים ליצור שם אוירה שונה. צבענו את הכיתה, יש ציורים, היא מסודרת לא כמו כיתה. יש אוירה כייפית, רואים שהילדים מסוקרנים רוצים להיכנס לחדר, מחפשים אותנו.


ליאם: עיקר הדגש בשיח על הילדים הוא לדבר איתם בגובה העיניים. שזה משהו שהמורים לא עושים. לא יודע אם אצלנו ביסודי זה היה ככה, בתיכון אני זוכר את זה. אצלנו בבי"ס אני כן זוכר את זה.

 

המורים פה לא מכירים את הילדים. הם יודעים את השם החיסורים או אם יש בעיות כלכליות אבל לא יותר מזה. לי יותר חשובה דקה שאני מדבר עם הילד על משהו אמיתי, מאשר שעה שאני מלמד אותו מתמטיקה.


עילי: הייתי ביסודי רגיל, התפקיד של המורה היה להעביר חומר, ושל התלמיד- לכתוב אותו במבחן ולקבל ציון. בכיתה ז' עברתי לשקד. שם בפעם הראשונה היה לי "מחנך". הרגשתי שיש לו אחריות כלפי, מתוקף זה הרגשתי שיש לי אחריות כלפיו. מצד אחד נורא הערכתי אותו על זה מצד שני בגלל שזה היה חדש חששתי מזה. בתיכון היה קשר מאוד טוב של מחנך ומחונך, לא מבוסס רק על בי"ס אלא הרבה אח"כ. אני יודעת שהעסקנו אותם גם אחרי שעות בי"ס. אני עובד עכשיו בבי"ס יסודי כמו שתארו רז וליאם, לתלמידים קשה עם המורים וההיפך, אני צריך לעבור את זה שוב...אחרי שעברתי תהליך אנתרופוסופי ועכשיו אני רואה הכל שוב. קשה לי להיות חלק מהמערכת הזאת. ואני כן חלק מבית הספר עכשיו וזאת לא תחושה נעימה. אני לא מסכים עם זה, מצד שני לפחות בהתחלה הרגשתי שיש לי השפעה חיובית והבאתי את זה לבי"ס. זה טיפה שינה משהו בהסתכלות של המורים שלי על הילדים. אני שמח שאני עובר את זה. זה תהליך מתמשך.


האם יצרנו לכם חממה חמה מדי?


עילי: זאת טענה ואני מכירה אותה, האם החינוך האנתרופוסופי פוגע בתלמיד בכניסה לעולם המודרני, תחרותיות ותקיעת מרפקים...בשכונה הזאת יש אספקט שהוא טורף, מי שלא מיישר קו צוחקים עליו...ודווקא המקום הזה של בטן רכה, שהסביבה בחוץ היא קשה- אז טוב שיש את הרכות. לגבי אם היא רכה מדי או לא? אני לא יודע, זה משתנה מאדם לאדם. יש אנשים שהם עצמאיים יותר וקל להם להסתדר ויש אחרים שנוח להם שיודעים שעוטפים אותם והסיכוי ליפול קטן..


בשכונה כזו אם היה בי"ס אנתרופוסופי זה היה פותח יחס אישי שחסר פה, בעיקר בבתי ספר.


ליאם: אני מסכים איתך, הגישה של ההורים כלפי ...בגלל שההורים באים מרקע שבו הם מרגישים שאין להם מספיק מה לתת לילדים.. נורא חשוב להם שהילדים יצליחו בעולם האמיתי וזאת גישה שיכולה לשלול חינוך אנתרופוסופי. אני מאמין שאם היו יודעים מהו חינוך אנתרופוסופי זה היה אחרת.


קיקי: אתה לא יכול לעבוד עם ילד, אם אין לך שיתוף פעולה מלא של ההורים. פה הם לא מדברים עברית, אין להם שום השפעה על הילדים. הם לא יכולים למנוע מילד בכיתה ט' לעשות שום דבר. ואתה לא יכול לעשות שום דבר בלי ההורים.

רז: צודק


כלומר...כאן צריך לעבוד עם כל הקהילה.


עילי: נכון שיש את העניין שם ההורים. ומצד שני, אין איזשהו מודל לחיקוי בביה"ס. לילדים פה לרוב אין דמות משמעותית. כשאתה בא לבי"ס, והמורה היא לא דמות לחיקוי, ואין לך דמות לחיקוי בבית. אתה די אבוד... וזו הדרך לדברים לא טובים.


קיקי: בי"ס אנתרופוסופי מביא משהו מהתשובה לזה. זאת פלטפורמה אחת. מדובר באנשים שבאים לתת מעצמם ומוכנים להתחייבות שהיא בין חיקוי פורמלי לחיקוי לא פורמלי.


עילי: יש הרבה אפשרויות להיות דמות לחיקוי חוץ מלהיות מורה. בטוח שיש שחקני כדורסל שמייקל ג'ורדן היה המודל לחיקוי שלהם והם לא הכירו אותו.... מסכים איתך שסוג אנשים שמוכנים להיות כאלה חשוב פה.


קיקי: לכן בפנימייה יש אפשרות ליצור קשר כזה עם מבוגר. לך תעשה את זה פה ...


עילי: ילד צריך דמות לחיקוי. ההורה הוא מי שמגדל אותך, ילד צריך הורה.


נשארו עוד שלושה חודשים לסוף השנה. איזה מתנות אתם לוקחים מהשנה הזאת?


עילי: יש זכות מאוד גדולה לעשות שנה כזאת לפני שהולכים לצבא. הצבא הוא מערכת ברורה, קשה, מסובכת. אם הייתי ישר מתגייס, וישר מסיום הלימודים... בן אדם שרק רצה לפרוח, ישר להגיע לצבא.. זה היה יכול להיות לי קשה. קבלתי שנה מתנה מחוץ לבית עם אנשים שאני אוהב. להכיר מקום חדש. לגלות אנשים מדהימים שלא ידעתי שהם כאלה. בבית ספר היה לי קו של אנשים שהיו במעגל שלי ואנשים שאני לא מתייחס אליהם. עכשיו בתור מדריך, אני צריך לקבל אלי ילדים שבאופן אישי היו מרתיעים אותי פעם, שלא הייתי רוצה שיהיו איתי, ולא היתה לי שפה משותפת איתם. זו מתנה- לדעת לוותר על הסלקציה ולחפש את היופי בכל בן אדם. להכיר שבכל אדם יש כמה רגעים של יופי. זו מתנה שאי אפשר להעריך אותה. אני יודע שיש לי את הפוטינציאל שעם כל בן אדם- יהיו רגעים ששווים המון. וזו הרגשה טובה מאוד, אפילו רק בשביל הידיעה הזאת היה שווה לאכול חרא בכפית כמו שקיקי אמר. זה היה סוויטץ' שעשיתי בראש שלי, אם רק הייתי מסתכל בתחילת השנה על הילדים האלה... הם בדקו אותנו. הם לא רצו לקבל אותנו. אנחנו היינו צריכים להיות אקטיביים, זאת יכולת חשובה שהתפתחה פה.


דיבון: לי עוד מוקדם מדי.. יש עוד כמה חודשים


ליאם: להיות יותר פתוח, להכיר אנשים שאני לא הכרתי. למדתי איך לגשת לבני אדם שלא היתה לי אינטראקציה איתם קודם. לפני הש"ש מאז כיתה א' לא עשיתי דברים כאלה. היו חוגים שהלכתי אליהם, אבל ביה"ס היה המעגל החברתי היחיד, ואלה היו אותם ילדים במשך 12 שנה. ופתאום אתה מגיע למקום שבו, אתה לא מכיר את הצוות, הנוער, ויש את השכבה למתנ"סים שיש איתם המון פעילות. לא יודע איך לקרוא לזה: להיות יותר זורם, לא לקבע דעות על אנשים. וגם העניין של האומץ- עד היום שום דבר לא הכריח אותי להיכנס למשהו, ופתאום אתה חייב. יש עימותים שאתה חייב להיכנס אליהם, יש סיפורים שאתה חייב לשמוע. זה נותן פרופורציות לדברים שלי ומוסיף לי ביטחון וקשיחות.


רוני: בחרתי להמשיך לנחל של החברה למתנ"סים אחרי סיום השנה. להצטרף לחברה מהשכבה, זה מסלול של שנה בצבא ובהמשך לעשות מעין ש"ש אבל עם חברה אחרים ועם תנאים של צבא. נראה לי שאחרי שתסתיים השנה הזו, נתפזר. אנחנו באים פעם בשבוע לתיכון שקד, להשלים בגרויות, אבל הרעיון משתנה, בשנה הבאה זה לא יהיה ככה. עוד יש לנו קשר עם בי"ס. יש גם קשר עם המורים שלנו, לפעמים הם מבקרים. סרגיי ומיכאל לפעמים באים לשחק איתנו ועם הילדים כדורגל בשכונה. בטוחה שאני יבוא לבקר בביה"ס גם בעתיד, זה בי"ס מיוחד מדי כדי שיאבד הקשר. הכי משמעותי בבי"ס, עבורי, היו השיחות האישיות. בי"ב היו שלוש שיחות והבנתי שאנשים מאוד משתנים. לקראת שנת שירות כשאתה בא כשלא כולם חברים כי ידעתי שאנשים משתנים. בגלל שהביס היה מאוד אינטנסיבי והיינו המון יחד, יש לך קצת להיות הרבה ביחד עם מי שלא משפחה שלך, והשנה זה התגבר זה הכנה גם לצבא. שמחה מאוד שעשיתי את זה. למדתי ביסודי ואורט ואז עברתי לתיכון שלנו. עברתי כי רציתי. מהרגע שהגעתי לחטיבה, האחים שלי דחפו אותי לעזוב ואחרי שנתיים היה ברור שאני עוברת...פגשתי מישהי שהיא חברה ודרכה שמעתי על המקום הזה בהתלהבות וככה הגעתי והיה טוב די מהר. קבלתי התבגרות יותר טובה בהחלטה הזאת, יצאתי בן אדם יותר טוב. זה פתח אותי לדברים שהם מעשים טובים, לעשות דברים שנותנים לאחרים ולהנות מהם. בעבודת הגמר עסקתי באוכל, חשבתי לעשות ארוחה פתוחה ולתת למי שבא - זה הלא היה קורה במקום אחר. עבודות הגמר מלמדות ללמוד מתוך עניין ולא רק לבגרות וזהו, באמת להתעניין. זה מתאים לי, לא כיף ללמוד סתם. ואז הבאתי את זה לעבודה פה- איך לדבר עם הילדים פה- למדתי לנסח את הדברים ככה שהם יכולים להבין אותי, ועל ידי זה שאני מגיעה לילדים אני יכולה להראות להם משהו אחר לגמרי ולהיות איתם בקשר. זה לא היה קורה בלי שביה"ס היה נותן את ההזדמנות הזאת.


דפי (נועה): קבלתי הרבה פרספקטיבה, הכרת תודה על החיים שלי והחינוך שקבלתי. בעיקר מבית הספר שאני עובדת בו, אני רואה כמה התמזלתי בבית ספר שבו למדתי. בעיקר היחס של המורים . הם התייחסו לסיפור שלנו, למה קרה לנו לפני השיעור ....כאן, הילדים הכי חכמים שפגשתי ורוצים להצליח ולוקחים שיעורים פרטיים, אבל נגיד שרגע לפני שיעור רבו עם חבר או שקרו דברים במשפחה והם קצת מפריעים בשיעור והמורים צורחים עליהם, אלו דברים קשים. מתחילה להבין מאיפה אנשים פועלים, אנשים שהם לא מהסביבה שלי, למה הרצון להצליח שונה, הבחירות שלהם שונות. אתה מבין הרבה דברים על מערכות היררכיות. כי אין את זה אצלנו, מתייחסים אלינו בצורה שווה בביה"ס וגם בבית. פה, ילדים רואים אדם מבוגר, הם לוחצים לו את היד, זה מוזר, זה מצד אחד. מצד שני, את מקבלת הרבה חופש, וזה אירוני כי עוד שניה אני נכנסת לצבא וזה לא יהיה ככה. אני יכולה לפתוח כאן חוג, אני יכולה בעצם לעשות מה שאני רוצה. למרות שיש מסגרת, זה כיף כי אתה מחליט על עצמך גם כשאתה במסגרת, זה מאוד כיף. אתה לומד על עצמך הרבה דברים כי הסיטואציה מכריחה אותך. קבלתי מלא אהבה מהילדים, הלב שלי עומד להתפוצץ מהאהבה של הילדים.


הנקודות החלשות יותר זה שאני לא יודעת איך לפעול במערכת בירוקרטית, אני לא יודעת איך להתנהג בה. אין את זה בביה"ס שלנו, אין הרבה בירוקרטיה ופדגוגיה, אם אני רוצה לדבר עם מורה אני מצלצלת או מסמסת פה אין דבר כזה....אני לא יודעת איך להתייחס למורים כאן, אני לא יודעת להתנהל במערכת בירוקרטית. רוב הארץ בנויה על זה ומול הצבא, הקטע הזה ממש קשה לי. הייתי שמחה אם ביה"ס היה עוזר לנו עם הבירוקרטיה של הצבא: ללמוד לנסח מכתב רשמי, להגיע לבתי ספר כאלה לפני כן. למדתי בחינוך רגיל עד ט' אבל הייתי ממש בשוק בתחילת השנה. לפני כמה ימים היינו בשיעור פרטני שיש שם מורה אחת, יושבים שם שני ילדים, והיא אומרת לילדה: את רוצה שהילד יעקוף אותך? יעשה את דף העבודה יותר מהר? ואני יושבת בצד ולא יכולה להגיד כלום. זה מצבים שלא ידעתי שקיימים, לא יודעת איך בי"ס יכול להכין אותי לזה ...אולי להיות מעורבים בקהילות אחרות. טבעון לא צריכה את המעורבות הזאת, אולי פנימיות...אולי היינו יכולים להתנדב ברמת הדסה או משהו...


דברים טובים...אינספור...מהמורים שלנו, אני יודעת איך לגשת לילדים בצורה אוהבת ומכילה. אם הילדים מתפרעים אני יודעת שמשהו קרה. אני לא צורחת עליהם, אלא אני לוקחת אותם הצידה לדבר איתם, כי אני יודעת שמשהו קרה להם.


 

 

 דף הבית | עמותה | גנים | יסודי | תיכון | ועד הורים | יוזמות | טפסים |  גלריה צור קשר  | קישורים | English |   רוצים לפרסם באתר?  |  חפשו אותנו בפייסבוק

 © כל הזכויות שמורות לעמותת שקד

 

 

Tivonet