עלי שקד
נס חנוכה והיריבות בין ירושלים לאתונה

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו, יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להענות בהון [תרגום: מהו חנוכה? שלימדו חכמים: בכ"ה בכסלו, ימי החנוכה שמונה ימים הם, שאין להספיד בהם ואין להתענות בהם].

מאת : ישראל קורן 

(לחץ לכתבה המלאה)

כשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ;  ולא היה בו אלא להדליק יום אחד - נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (בבלי שת דף כא ע"א).

המפגש והיריבות בין היהודים ליוונים, או, במונחיו של הוגה הדעות היהודי בן המאה העשרים ליאו שטראוס 

(1973-1989), בין ירושלים ואתונה, התקיימו בין שתי ציוויליזציות או תרבויות שהקנו לעולם המערבי את תשתיתו התרבותית והרוחנית במיוחד עד לעת החדשה. ירושלים מושתתת על האמונה באל אחד כל יכול, שהוא בורא העולם ונותן החוק לנביאיו באמצעות התגלות. אתונה בגרסתה המיתולוגית הטרום-פילוסופית הושתתה על האמונה בריבוי אלים, שזוהו על פי רוב עם כוחות הטבע ונתפסו ככפופים לטבע. בגרסתה המאוחרת והפילוסופית הושתתה אתונה בעיקרה על התבונה האנושית, ובמובן זה היא גם מקורם של ההומניזם המערבי המודרני ושל השקפת העולם המדעית-החילונית. נראה שהחוט המקשר בין אתונה בגרסתה המיתולוגית ובין אתונה בגרסתה הפילוסופית הוא הצמידות לטבע: התפיסה המיתית של הטבע כמקומם של אלים התחלפה בפילוסופיה היוונית באידיאל הפילוסופי של גילוי חוקי הטבע, כלומר של חשיפת טבעם האמיתי של הדברים בעולם באמצעות התבונה. אידיאל זה עומד ביסוד הפילוסופיה והמדעים בכל תקופה.

 

מושג הטבע במובנו היווני היה זר למסורת היהודית הקדומה, ורק בימי הביניים התמודדו עמו הוגי דעות היהודיים בשעה שפגשו בהשקפות הפילוסופיות והמדעיות של זמנם. אנשי המדע והפילוסופיה של ימי הביניים הכירו בנצחיותם של חוקי הטבע ובתבוניותם, ואלה נתפסו על ידם כביטוי לתבונה אלוהית ולנצחיותו של אלוהים. השקפה זו קראה תיגר על האמונה באל כל יכול, שהוא בורא העולם, המצוי מעבר לטבע ולחוק הטבע, והיכול לשנות את הטבע ואת חוקיו על פי רצונו, וקראה תיגר על אפשרות קיומם של ניסים המשנים את חטא הטבע.

רמב"ם (1204-1138), שהוא המייצג המובהק של הרציונליזם של זמנו בעולמה של היהדות, נדרש לשאלת הניסים המתוארים במקרא, והיות שקיבל את ההשקפה הפילוסופית והמדעית של זמנו באשר לנצחיותם של חוקי הטבע, הניח שהניסים המתוארים במקרא נקבעו אף הם על ידי אלוהים כחוק הטבע עוד מבריאת העולם. כלומר, לפי רמב"ם הניסים אף הם אירעו על פי חוק הטבע; החריגות בהתנהלותו של הטבע הושמה מלכתחילה בידי האל על פי חוק. לעומתו גרס רמב"ן     (1270-1194) ש"כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים" (הקדמתו לתורה); כלומר, לפי רמב"ן עיקרה של התורה הוא בניסים, בין אם מדובר בניסים גלויים כגון חציית ים סוף ובין אם מדובר בניסים נסתרים, כדוגמת סיפורי האבות והגמול האלוהי (השגחה פרטית), שאין להסיקם מחוקי הטבע, אלא מהתערבות אלוהית ישירה באירועים הפוקדים את האדם. את הביקורת הנוקבת ביותר נגד האמונה בניסים ביטא הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה (1677-1632), שהסביר את הניסים במקרא בדרך רציונאלית כאירועים טבעיים לחלוטין שהובנו בדרך לא נכונה. 

 

ימי החנוכה, כימי זיכרון למאורעות שאירעו במפגש בין ירושלים לאתונה בתקופת החשמונאים (מאה שנייה לפני הספירה), הם עדות ליריבות בין ירושלים לאתונה בשאלת מעמדם של האלים, ובזיכרון הלאומי היהודי מובלט בהם גם עיקרון הנס הקשור לאלוהי ישראל. ניסיון היוונים לעקור את עבודת אלוהי ישראל מבית המקדש ולהעמיד במקומו את פסלו של אל יווני נתפס על ידי היוונים כניצחון אליליהם על אלוהי ישראל, ואילו נס פך השמן נתפס במסורת היהודית כביטוי לעליונותו המוחלטת של אלוהי ישראל על פני אלי האלילות; עליונות שהביאה גם לניצחון המעטים והחלשים (החשמונאים) על הרבים והחזקים. 

 

על פך השמן מסופר באגדה הנזכרת לעיל, שהוא הוטמן בחותמו של הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים, ולא רק שהיוונים - שביקשו לבטל את העבודה בבית המקדש - לא הצליחו למצאו, אלא שהוא הספיק להאיר את מנורת שבעת הקנים למשך שמונה ימים. זאת אף שמבחינה כמותית היה בו כדי להאיר למשך יום אחד בלבד. הברכה בסדר הדלקת נרות חנוכה מדגישה את התערבותו הניסית של אלוהים במאורעות הקשורים לחנוכה הן בהתייחס לנס פך השמן ולחידוש העבודה בבית המקדש (חנוכת המזבח והדלקת המנורה) הן בהתייחס לניצחון על היוונים:  "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת. שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים" (סידור נוסח ספרדי).

 

במאה השש עשרה התייחס מהר"ל מפראג לאגדה על נס פך השמן. לדבריו לא היה זה מקרה שהיוונים לא הצליחו לשים את ידם על פך השמן שהיה מונח בחותמו של הכהן הגדול, אלא היה זה ביטוי לחוק האלוהי של הבריאה החורג מגבולותיו של הטבע. בהסתמכו, כפי הנראה, על ההשקפה לפיה בית המקדש היה העתק של כלל המציאות הבדיל מהר"ל בין האזורים בבית המקדש אליהם יכלו היוונים להיכנס ובין קודש הקודשים שאל תוכו לא הייתה להם גישה משום שבאופן מהותי קודש הקודשים אינו מצוי במסגרת הטבע. קודש הקודשים, שאליו יכול היה להיכנס הכהן הגדול בלבד, הוא מרחב רוחני שאינו נמצא במקום במובן הנתפס בדרך כלל על ידי בני האדם. המרחב הרוחני הזה משמעו כניסה אל תוך האלוהות, ואלוהי ישראל – המכונה בספרות חז"ל גם בשם מקום, נמצא במקום ומעבר למקום ( מוכר לבני האדם כמקום. מצוי היה מעבר לטבע. הוא נמצא באמת במקום, אלא מעבר למקום. לפיכך לאלי יוון הקשורים לטבע, כמו גם לפילוסופיה ולמדע המוגבלים לטבע הדברים, לא הייתה  כניסה למציאות שהיא שמעבר לטבע.  במציאות כזו, שהיא מעבר לטבע, יכול פך שמן המספיק כמותית להאיר ליום אחד, להאיר למשך שמונת ימים. שמונה ימים מצביעים אף הם, לפי מהר"ל, על מציאות שמעבר לטבע, היות שהטבע מתוחם על ידי המספר שבע.

 

במאה העשרים הצביע הרב קוק, שהיה מעורה למדי בהשקפת העולם הפילוסופית והמדעית של זמנו, על יחסיותם של הטבע ושל חוקיו ביחס למציאות האלוהית הכוללת, ובכך קרא תיגר על הרציונליזם המערבי

כל ההוויה המתוארת בחוקיה אינה כי אם לפי הדמיון שלנו, שרק אור השכל של חכמה תתאה [חכמה תחתונה] מאיר בו, להיות חוקי הטבע מסודרים על ידו, ואור השכל העליון [כלומר חכמה עליונה] שולט הוא על הדמיון ומבטלו, ובתוך ארג זה נעשו הנסים. (אורות הקודש, א עמ' רלב).

 

לפי הרב קוק, לתפיסתנו את ההוויה באמצעות חוקי הטבע יש מעמד של דמיון בלבד ביחס לידיעה אמיתית של המציאות. דמיון זה אינו דמיון שווא, היות שמאירה בו חכמה תחתונה; כלומר הוא אינו יכול להיות שקרי, אך מצד שני הוא אינו ממש נכון משום ש"אור השכל העליון", כלומר אורה הגבוה של ההתגלות, מבטל את הדמיון ומבטל את הפרספקטיבה היחסית של האדם התופסת את המציאות כמתוחמת במסגרת חוקי הטבע. מזווית ראיה זו, שהיא אצל הרב קוק גבוהה יותר, המציאות עומדת בעיקרה על הנס.

בגלגולו המודרני והחילוני של חג החנוכה ישנה סטייה ברורה מתפיסת חג החנוכה במשמעותו הניסית המסורתית. חג החנוכה נעשה החג הציוני המובהק ביותר דווקא בגלל אידיאל הגבורה והיוזמה האנושית מבלי להיתלות בנס ובאלוהים. נראה שמילות שירו של המשורר הלאומי אהרן זאב (1968-1900) "נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו" מדגישות את המהפך שחל במשמעותו של חג החנוכה עם עלייתה של התנועה הציונית.  בעולם חילוני נטול אלוה ונס צריך האדם לקחת את האחריות לידיו ובכוח רצונו להיות בעצמו מחולל הנס – נס במובן מושאל כמובן.

שמא גלגולו המודרני החילוני של חג החנוכה הוא בעצם גלגול יווני של חג החנוכה, בהעלותו על נס דווקא את הגבורה האישית ואת אומץ הלב לנוכח המאורעות בארץ ישראל לפני קום המדינה, ולא את האמונה באלוהים ובהתערבותו במאורעות? נראה שהתשובה לכך מורכבת, כי באמונה שניתן לעצב את המאורעות ההיסטוריים בכוחו של הרצון האנושי בלבד נכללו מרכיבים אי-רציונאליים שדחפו את אנשי העליות כנגד הסיכויים – כנגד הטבע – לכונן את הבית הלאומי. דברי בן-גוריון ש"בארץ ישראל מי שאיננו מאמין בניסים, איננו ריאליסט" מצביעים על יחס כזה למאורעות זמנו.  אם אין הכוונה כאן לנס ממש במובן המסורתי, הכוונה לפחות לנס הקשור להתעוררות הרצון האישי והלאומי, היות שהרצון עצמו הוא כוח נעלם הפועל גדולות באדם ובעולם. יעידו על השקפה זו גם דברי א.ד. גורדון:

 

כולנו מודים כי מצבנו הוא מסוכן, כי גורלנו תלוי בשערה בין החיים ובין המוות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו כי ישועתנו תבוא רק על יי התאמצות רצונית ענקית, כמעט ניסית, עד כי במובן זה אפשר לאמור ביחד עם המון העם, כי ניגאל וניוושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה'ניסית' הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות" (מכתבים ורשימות, 33).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טופס פניה

Tivonet