כאשר אנו לומדים תהליך של קריאה, עם הוא לא מלווה בדקלום, שירה, הליכה ורקיעה אזי הוא הופך לתהליך "ראש" בלבד כלומר הראש "למד" את האותיות אבל הגוף לא הפנים אותם ולכן התהליך אינו שלם. איש לא יעלה על דעתו ללמד אדם שחייה בהתכתבות, הרי ברגע שייכנס למים יטבע. כך גם לגבי הקריאה, או כל מקצוע אחר. אם נלמד את הילד לקרוא רק מהראש ולא דרך השתתפות פעילה של כל ישותו, הילד יטבע. הוא יטבע ביכולת המוסרית שלו וביכולת הסוציאלית שלו. אין דבר גרוע יותר מלהסביר לילד קטן שבחיים לפעמים קשה וצריך להתגבר על הקושי, או ללמד אותו מהו מוסר ומהו רוע בהסברים הפונים להבנתו האינטלקטואלית, דומה הדבר בדיוק ללימוד שחייה בהתכתבות. יש ללמד אותו חשבון, קריאה, כתיבה, אנגלית וכל מקצוע אחר, בצורה כזו שהוא יחווה בנפשו את מה שהוא חווה כשהוא למד שחייה בתוך המים ולא בכיתת לימוד. צריך להעביר אותו דרך הקושי ללא הסברים מיותרים, רק כך ילמד "לשחות" בחיים, ילמד להיות אדם. אם הגוף האתרי (גוף החיים) של הילד לא משתתף בתהליך הלמידה בעצם נעשתה רק חצי עבודה. כל מה שהילד לומד רק בצורה אינטלקטואלית דרך הראש בלבד אין לו בעצם כל תפקיד עבור הגדילה המוסרית של הילד. כאשר תהליך הלמידה משולב בעבודה משולבת של הרצון, הרגש והחשיבה רק אז אנו הופכים למחנכים, ולא, למקנים ידע גרידא.

תהליך דומה קורה גם בתחום ההצגות, עבודה על הצגה היא עבודה אינטנסיבית, מעייפת ומביאה את הילדים לסף של כוחותיהם. והנה, כאן טמון הסוד, כך הם גדלים ומתפתחים בתחום הנפשי-מוסרי, אם "נרחם" על הילדים ולא "נעביד" אותם קשה ולא נעמיד אותם במבחן סף של כוחות הרצון שלהם וכוחות הנפש שלהם, אנו עושים להם עוול. אפשר לומר שההצגות הן המבחנים של ילדי בית הספר. אם בבית ספר רגיל צריך ילד לזכור בראש חומר רב ולבסוף ל"הקיא" אותו לדף כדי להראות למורה כמה הוא "יודע" אז בבית הספר שלנו חשוב לנו יותר ללמדו איך להתגבר על קשיים, איך להתמודד עם מצבי לחץ, איך ליצור בנפשו גרעין מוסרי פנימי שיישרת אותו בחייו הבוגרים כאינדיבידואל בחברה. מעבר לכך, בדר כלל, ליהוק התפקידים אינו מקרי ואינו קשור ליכולת משחק טובה יותר או פחות אלא קשורה לגמרי לרצון של המחנך לתת לילד תמונה נפשית של המקום בו הוא נמצא או של המקום אליו רצוי שישאף.

מטרת החינוך שלנו היא לעזור לכל ילד ולכל מחנך ורצוי אף לכל הורה לגדול, להתפתח ולהיות לאדם.

בברכה אלון