כשיפה, הגננת של בני יהל

העלתה בפני את האפשרות לבלות יום בגן,

התמלאתי בשמחה ובציפייה.

וכך- בבוקרו של יום חורפי אפור וקריר,

צעדתי אחוזת התרגשות אל הגן

כאילו היה זה יומי הראשון בגני שלי...

בתוך הגן חם ונעים,

תחושה של מקום שעוטף ומחבק,

כמו בית ...

אני מתיישבת בשקט בצד

מנסה כמה שיותר לא להיות מורגשת

וכמה שיותר להרגיש...

הבוקר שמתחיל בשקט ובנינוחות

מאפשר לכל ילד להתחיל את היום החדש

בקצב שנכון לו...

לאט לאט נבנות להן קבוצות משחק

וכל אחד מוצא את מקומו.

הילדים, שקועים עמוק בעשייתם המפליאה

והיצירתיות שופעת...

אני יושבת ומתמוגגת מהמקסימות שלהם...

במרכז, על השטיח העגול אזור משחק חופשי

בו בונים הילדים יצירות מרתקות:

הנה נבנה לו בית לתפארת מקרשים, קוביות ובדים

והנה, קטר רכבת על גלגלים מרופד בכריות

שמסיע נוסעים ברחבי הגן.

מסביב, ישנה חלוקה לאזורי עבודה:

שולחן ציור,

שולחן גלגול צמר

שולחן שיוף קוביות עץ

שולחן אוכל

גם ידי הגננים מלאות בעבודה:

גיהוץ, לישה, אפיה,

ומלאכות שונות יחד עם הילדים.

אני מתבוננות על הגננים.

הם כל כולם שם,

בתשומת לב מלאה,

נוכחים, קשובים,

מכוונים, מאפשרים.

אני יכולה להרגיש איך בידיהם הפרושות

הם מסמנים בצורה ברורה, בטוחה ושקטה את גבולות הגן

ובאותן ידיים נותנים חיבוק חם ואוהב לילד שלרגע קשה לו...

אני מתבוננת בדו-שיח בין הילדים

ואני נרגשת

מהכבוד ההדדי,

מהסבלנות ומהסובלנות

מהקבלה...

כן, נכון, יש גם חוסר הסכמות

אבל גם אלה מוצאים ביטוי ומקום באופן מכבד.

ליפה מגיע ילד להתלונן שוב...

יפה מחייכת ועונה:

" עכשיו זה בדיוק הזמן שבו העיניים שלך

מתחילות לראות רק דברים טובים בעולם..."

אח"כ, כשאני מעבדת את היום הזה

ומנסה לבדוק עם עצמי

מה היה לי שם הכי משמעותי,

עולה לי המילה -

קדוש, קדושה

הגן כמקום קדוש.

לא במובן היראתי של המילה

ובטח שלא במובן של משהו שהוא לא חי

או לא אנושי

אלא, במובן של משהו

שהוא כה יקר ושמור

כמו אוצר עדין,

כמו נבט רגיש ופגיע

שרק מוציא את עלעליו החוצה

עם כל רעננותו והתכווננותו

ואמונתו...

והגנן שמטפל בו נמצא שם כל כולו

בהתבוננות, בהקשבה, במסירות, בהתמדה...

כדי לשמור על הפלא הקטן הזה

המלא באנרגית חיים

שמבצבץ וצומח מתוך האדמה...