חינוך וולדורף בגיל הרך

למידה עצמית ולמידת הקשר לחברה ולסביבה

"עמודי-תווך" לחינוך בילדות המוקדמת

קלאודיה גרה-ויטיך, Claudia Grah-Witich פרנקפורט/מיין -גרמניה

כיום מכניסים ילדים בגיל צעיר מאוד למסגרות חינוכיות . בעקבות עובדה זו גדלות הדרישות המקצועיות מאנשי החינוך.

האם יש לחינוך ולדורף קונצפט מתאים לחינוך ילדים מתחת גיל שלוש?

ידועה לכל חשיבותן של שלוש השנים הראשונות כבסיס להתפתחות האישיות והלמידה בעתיד.

איך נוכל להגיע להכרה בידע האדם כבסיס החינוך בילדות המוקדמת?

כיצד יכולים אנשי חינוך, מטפלים/ות, גננים/גננות לזהות את הצרכים האמיתיים של הילדים ואיך הם יכולים לתמוך בהתפתחות האינדיבידואלית שלהם?

מתוך התבוננות יסודית בהתפתחות של ילדים קטנים מתגבשת התמונה של שני "עמודי- תווך" :

מצד אחד ,לפנינו הילד חסר-אונים , פסיבי, נשלט על ידי יצריו ותלוי במידה רבה בסביבתו , בטיפול ובהגנה של המבוגר.

ומצד שני אנחנו מגלים שבשלוש השנים הראשונות למבוגר אין שום יכולת להתערב ברצון של הילד. הילד עושה מה שהוא רוצה! באופן מאוד מגוון ואקטיבי הוא מביע את רצונו.

הניגוד הזה נראה כחידה ! אך הוא יסוד הקיום האנושי ומהווה נקודת מוצא חשובה לעבודה החינוכית עם ילדים קטנים:

איך נתמוך בילד במקום שהוא זקוק לנו, ובו זמנית נתחשב באישיותו המיוחדת , בחרותו ובשאיפתו לעצמאות.

מכאן מתגבשת תמונת שני "עמודי - התווך"

. הלמידה העצמית כעמוד הראשון : הילד אינו זקוק לתמיכה בכל מה שקשור להתפתחות התנועה והמשחק . הוא יודע ומפתח זאת מתוך עצמו ללא התערבות והפרעה מצד המבוגרים.

והעמוד השני הוא למידת הקשר לחברה ולסביבה: הילד מביא איתו "געגוע" לקשר חברתי אשר עשוי להתפתח בעתיד. רק בעזרתנו , המחנכים, ובתמיכתנו הילד יהפך לישות חברתית. במשך היום יש אין ספור מפגשים עם הילד. בכל מפגש של טיפול פיסי, למשל, החלפת חיתולים, הלבשה, רחיצה ועוד אנחנו יוצרים קשר אקטיבי והוא שדה למידה ליחס אנושי. בכל הפעולות הללו הילד איננו עצמאי וזקוק לעזרתנו. ברגעים האלה אנחנו משמשים עבורו דוגמה לקשר ויחס חברתי. אנחנו כמחנכים חייבים להיות מודעים לעובדה שהילד לומד מאיתנו, מן הרגע הראשון, איך ליצור קשר חם ואקטיבי עם הסובב אותו.

המודעות שלנו לחשיבות הקשר ותשומת-הלב שלנו בטיפול, גם לפרטים הקטנים, מעצבים את ההתנהגות החברתית של הילד בעתיד.

לעומת זאת , יכולות עתידיות כמו לקיחת אחריות, עצמאות, נתינת אמון בסובב, סקרנות, יצירתיות ובטחון עצמי,כל אלה נרכשות על ידי הילד בתנועה ובמשחק החופשיים.

שני "עמודי-התווך" בחינוך

למידת קשר לחברה ולסביבה למידה עצמית

טיפול אקטיביות חופשית

להיות ביחד להיות לבד

ילד כישות חברתית הילד כיוצר

אכילה, החתלה, הלבשה ועוד תנועה ומשחק

כאן מספקים את הצרכים כמו: כאן מספקים את הצרכים כמו:

- מעטפת והגנה - אוטונומיה

- אמון - עצמאות

- חום - יצירתיות

- אמינות - חרות

- ביטחון - משמעות

הטיפול הוא חינוך: טיפוח הרצון החופשי:

כאן המבוגר נותן דוגמה. המבוגר נדרש לשים לב

הילד מחקה אותו ביחסו ובמחוותיו. מתי הילד זקוק לעזרתו ריכוז פנימי ,רוגע והכנה ומתי עדיף

בכל פעילות חיצונית להשאירו לבד.

המבוגר הוא חיצונית אקטיבי – פנימית רגוע המבוגר ער באופן פנימי,

למחנך יש מטרה (למשל הלבשה)-הוא מתייחס אקטיבי בהתבוננות -

לילד כשותף לומד. חיצונית רגוע,

הילד יוזם את הקשר.

הבסיס לשני "עמודי-התווך" של החינוך

הסביבה של הילד

הסביבה הראשונית הם המבוגרים המחנכים את עצמם.

הסביבה השנייה היא עיצוב הסביבה הפיסית המאפשרת התפתחות חופשית, עצמאית וגם טיפול מסור.

 

למשל: כשהילד לומד ללכת הוא אומנם זקוק לדוגמאות של אנשים הולכים בסביבתו, אך הוא לא היה לומד ללכת ולהזדקף ללא הדחף הפנימי להזדקפות. הוא מתרומם בכוחות עצמו.

רודולף שטיינר:" לעובדה שבן-האדם חייב לעבוד כדי להפוך את עצמו מישות שאיננה יודעת, לאחד היודע ללכת זקוף יש משמעות רבה . בן-האדם מביא את עצמו בעצמו למצב של שיווי-משקל."

ככל שהילד צעיר יותר – הוא זקוק לזמן רב יותר לעצמו, כדי לפתח בשקט ולבנות את היכולות שנמצאות בתוכו. אם אנחנו מפריעים לו ומתערבים בתהליכים האלה, נחסום את הצורך הבסיסי שלו לחופש וליצירתיות. הוא לא יעמוד לרשותו בהמשך חייו ללמידה עצמאית וללקיחת אחריות.

בו זמני הילדים מבקשים מאתנו שנסתכל עליהם ושנשים לב אליהם. הם מחפשים את מבטינו ומרגישים מעודדים על-ידי תשומת הלב שלנו למעשיהם.

"רואים אותי – אז אני קיים" כך אומר בצדק הפסיכולוג וויניקוט.Winikott

הילד מקבל את הכוחות היצירתיים מהרגעים הרבים שבהם הוא מרגיש מוגן על-ידי המבוגרים: בהחתלה, בהלבשה,בארוחות,כשמנחמים אותו, כשמביאים אותו למיטה, כשמנגבים לו את האף ועוד.

בכל הפעולות דואגים לו עם אחריות אוהבת . הילד נמצא ביחד איתנו וכך הוא משתוקק להתפתח באופן אקטיבי לחברתיות. זה מצליח לנו במיוחד כשיש לנו זמן להיות ביחד. ומתאפשר שאנחנו מצליחים להראות לו שהוא ישות קואפרטיבית, שהוא לומד יותר ויותר מיום ליום. אז רואים: בהתחלה הילד משתתף(למשל בהלבשה) באופן כמעט לא מורגש , בהמשך הוא משתתף יותר עד שהשתתפותו מובנת מאליה – הילד מסוגל להשתלט על הפעולות. אם אנחנו מזהים את הדחפים של הילד להשתתפות הוא יפתח שמחה רבה ועשייה עצמית/עצמאית - וזה משחרר גם אותנו.

כדי שהלמידה העצמית והלמידה לקשר יצליחו נדרש הבסיס:

סביבה מתאימה לילד:

הסביבה הראשונה היא אנחנו – המבוגרים. האם אנחנו מאוזנים , שמחים, במצב רוח טוב ביחס לילד?? בלי שימחה - אין למידה: כך כבר הוכיח המחקר הנאורולוגי. הגישה שלנו ומחוות הנפש שלו הן הבסיס להתפתחות.

כמובן שאנחנו לפעמים במצב רוח, שמקשה על הילד ואיננו תומך בהתפתחותו, אך המהותי הוא שאנחנו מגלים שההתבוננות עצמית והחינוך עצמי, הם המפתח לכל חינוך - במיוחד בחינוך עם ילדים קטנים.

הסביבה שנייה היא העיצוב של הסביבה הפיזית: האם הילד יכול לנוע חופשי וללא סכנה, בלי הוראות ואיסורים?

עם ההיבטים הללו אנחנו מנסים לעצב את היום עם הילד:

האם יש לו מספיק זמן ומרחב לתנועה חופשית, לאקטיביות עצמאית ולמשחק שלו?

האם יש לי כמחנך מספיק שקט פנימי וזמן לפגוש את הילד?

האם אנחנו נצליח להכין מרחב חיצוני וגם פנימי?

ההצלחה להתפתחות בריאה קשורה במידה רבה בהכנה המתאימה של המבוגר. נתבונן על החינוך בגיל הרך כך: אם אני, אני – הילד יכול להתפתח.

תרגום: סטפני וגלעד אלון

07.03.2010