עמותת שקד
ארכיון עלונים
ארכיון מאמרים
העבד הזה הוא אני

מאת: גבע ששון

סיפור יציאת מצרים המקראי אשר כולנו מצווים לזכור, אינו רק סיפורו של עם, זהו גם סיפורו של האדם היחיד.. כל אדם. בסיפור שלפנינו יש דמויות שונות המייצגות פנים שונות של אדם אחד: פרעה, משה, עם ישראל ומצרים.

 

(לחץ לכתבה המלאה)

סיפור יציאת מצרים המקראי אשר כולנו מצווים לזכור, אינו רק סיפורו של עם, זהו גם סיפורו של האדם היחיד.. כל אדם. בסיפור שלפנינו יש דמויות שונות המייצגות פנים שונות של אדם אחד: פרעה, משה, עם ישראל ומצרים.

זהו סיפור פנימי המשקף בחלק החיצוני שלו גם את הסיפור הגדול. הרי, האישיות שלי כאדם והאישיות שלי כעם, היא לא מאוד שונה.

אלוהים אומר למשה:"ׂבא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו.." (שמות, י' 10) הוא לא אומר לו: לך אל פרעה! אלא, בוא אל פרעה. פרעה הוא לא משהו נפרד ממך. אתה פרעה. אתה בעצם הרודן, ובו זמנית אתה גם הקורבן. אתה גם העבד וגם זה שמייצר את העבדות.

כאשר הוא אומר לו: אני הכבדתי את ליבו, הוא לא אומר לו, אתה הולך למישהו אחר, למשהו אחר שהוא זר לך, שהוא חיצוני לך. הוא אומר, אתה בא אל תוכךָ, אתה בא אלי, אל המשהו הגבוה שבךָ. אל הקול המעודן ביותר אבל גם הקשה ביותר שאתה יכול לשמוע. אתה בא אל סיטואציה שבה העבדות היא משהו שאתה לא יכול להטיל את האחריות עליו על מישהו אחר. זה לב ליבו של העניין פה.

העבדות שלך, ההתמכרויות שלך, ההרגלים שלך, הם רובם ככולם מה שאתה יוצר. הם לא משהו שבא מבחוץ.

דוגמא יפה לכך אפשר למצוא גם בסיפור ההתעוררות של הבודהה. (אשר מסופר בדרך כלל לתלמידי כיתה ה' בחינוך וולדורף.)

"כאשר ישב בודהה מתחת עץ התאנה והוא שקוע עמוק במחשבותיו על מהות הסבל האנושי, מנסה השד המתעתע 'מארה' להסיט את הבודהה מהתבוננות בתופעות העולם. הוא מתעתע בו בדרך של פיתויים, איומים, חמלה מדומה, ורעיונות אחרים שיגרמו לבודהה לקום מהישיבה שלו במדיטציה, מהשתוות הנפש שבה הוא יושב ופשוט מתבונן בתופעות. הבודהה לא נלחם במציאות, הוא לא מעודד תופעות מסוימות... הוא רק מתבונן. מארה מתחפש לדמויות שונות אך לא מצליח להזיז את הבודהה משלוותו. לאחר שהתחפושת האחרונה לא משיגה גם היא את מטרתה, אומר השד מארה לבודהה: ניצחת אותי!

הבודהה אומר לו משפט מפתיע: לא ניצחתי אותך, אני ממציא אותך. אני זה אתה. אני מארה, אני הוא זה שממציא את הרודנויות שאחר כך, באות ורודות בי."

האמירה לאדם: "בא אל פרעה", משמעותה: בא, הכנס ופגוש את הפרעה שבתוכך, את השד הקשה ביותר שאתה יכול לדמיין.

רבי נחמן מברסלב אומר: פגוש את העורף שלך, את החלק הקשה שבך. ומכאן מגיע:"כי אני הכבדתי את ליבו", כלומר, האני שלי מכביד את ליבי.

בתוך הסיפור הפנימי הזה יש מאבק איתנים, ואלו הן... המכות.

זה מה שקורה באופן בלתי נמנע כאשר אתה חי חיים תחת רודנות. רודנות פנימית או רודנות חיצונית, זה אותו הדבר.

כדוגמא, אפשר להתבונן על ההתמכרויות השונות, והגמילה הכואבת מהן. כל שחרור מתחיל כאשר מתחלף פרעה. זאת אומרת, יש איזו תזוזה. רודן אחד מתחלף ברודן אחר. הרודן הקודם נעלם, פתאום יש איזה תוהו ובלבול אשר מביאים עימם משהו לא ידוע. פתאום אין לי משהו שירדה בי. ושם מתעוררת המצוקה. שם עולה שוועתם (של בני ישראל) השמימה. שם אלוהים שומע את זעקתם, שם מתעורר הקול המעודן הזה שמתחיל להוביל את האדם לקראת שחרור. אז מתחילה העבודה הקשה. השלב הראשון כרוך בהתעצמות הכאב, השחרור נחווה מאוד חזק. הדבר הזה הוא לא עונש. זאת התוצאה הבלתי נמנעת של ההתמכרות וזאת התוצאה הבלתי נמנעת של הגמילה.

לאחר מכן מתרחש הנס. השחרור מתרחש בדרך פלאית, לא אתה שולט בזה. אתה צריך רק להאמין שזה יקרה. אמון במנגנונים שפועלים ברקע, שלא אתה מפעיל. אתה רק מאפשר להם להתרחש. בדיוק כפי שאלוהים עונה למשה כאשר הוא מתלבט מה לומר לעם. מי הוא האלוהים הזה שיעזור להם, מה שמו? אמור להם, אומר האל: "אהיה אשר אהיה."(שמות ג' 14).

סיפור המכה העשירית, "מכת הבכורות "מקפל בתוכו היטב, את סוד תהליך השחרור. הוא קשור לדברים שמבקש אלוהים ממשה לאחר מכן.." קדש לי כל בכור פֶטר כל רֶחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא." (שמות יג, 1)

למעשה, זהו טקס פדיון הבן הידוע ביהדות, בו אומר האל: כל בכור שייך לי, אם אתם רוצים אותו לעצמכם.. תפדו אותו. שוב, זה לא עונש או משהו שמישהו עושה לי, אלא משהו שקורה באופן בלתי נמנע. התופעות הראשונות שנולדות בתוכי, ההרגלים המשעבדים, מתחילים כזרעים קטנים. אני יכול להשקות אותם, ואני יכול לא להשקות. ההרגלים, המפלצות והשדים השונים, לא נולדים מפלצת, הם מתחילים כזרע קטן. בסוגיה שלנו יש כאן מפלצת של בעלות המחשבה, שהבן הזה הוא שלי. אך הבן הזה הוא לא שלי! הבן הזה קשור אלי באין ספור קשרים וזיקות, אך אלוהים מזכיר לי שהוא לא שלי. אם אני רוצה לפדות אותו, עלי לעשות איזה אקט ריטואלי שבו אני מזכיר לעצמי שזה לא שלי. זה פיקדון בידי, זה לא שלי.

אם תשכח את זה, אומר הקול הגבוה בתוכי, ותהיה רודן... פרעה לצורך העניין שלנו בסיפור הזה....הילד ימות. ימות לא במובן פיזי. ימות במובן שאתה מאבד משהו חשוב ברגע שאתה חושב שמשהו שאתה מגדיר אותו כשלך, הוא באמת שלך.

הרודנויות לא יראו את פניהן בדיוק ברגע הקריטי שבו נחוץ לראות אותן. לרוב הן בלתי נראות. ההרגלים המזיקים שלי הם בדרך כלל בלתי נראים, ולכן אני צריך תזכורות. אני שם לעצמי ריטואלים- טקסים וחגים בתוך היום יום, שמהווים לי תזכורת להתאמן בשחרור, ביציאה מעבדות לחירות, מתוך הבנה שהחרות הזאת היא לא חירות נצחית.

הריטואלים הם אימונים בתשומת לב, התבוננות בתודעה שלי ובמאחזים שאני משמר.

שחרור הוא משהו שאתה עובד עליו הרבה מאוד זמן, והוא קורה ברגע של שמיטה, פסיחה. לפסוח על נוחיות. אתה פוסח על הדברים שבא לך לעשות כפי שאתה רגיל, ואיך שאתה רוצה. בדיוק כפי שמספר לנו סיפור יציאת מצרים. יציאה מהירה בלילה, בלי הכנות מיותרות. זה מאוד נוח לצאת לדרך שאתה מצויד כהלכה (חמץ), לשים הרבה אוכל בסל, לבוא מוכן. אבל אז, אתה "מחמיץ" את השעה. אז לא יבוא שחרור והגאולה נעלמת. ההתעסקות בנוחות לא נותנת לאור להופיע.

לכן, השחרור מעבדות הוא תהליך הפועל מרגע לרגע, הוא תהליך תמידי ולא משהו סופי, חד משמעי. את הרמז לכך אפשר למצוא בתורה כולה. בני ישראל אומנם משתחררים מעבדות במצרים אך לאחר מכן יוצרים לעצמם לאורך כל הדרך, אלילים חדשים ועבדויות חדשות.

אך לא רק אצלנו. את נושא השחרור מעבדות אפשר למצוא כמעט בכל התרבויות הקדומות והמאוחרות יותר. כולם ניסו לשבור את ההרגלים ואת ההתניות שמובילים לעבדות. הסיפורים, השירים והמשלים השונים בכל התרבויות , הזמינו את האדם לשבור את דפוסי המחשבה הכובלים ולהתבונן. התבוננות מעמיקה בעצמך ובמציאות הסובבת אותך.

סיפור בודהיסטי קטן מסכם בצורה יפה את הגישה של מסורת הזן לנושא.

תלמיד בודהיסטי שאל את מורה הזן שלו: כאשר אדם משתחרר באופן מלא, כאשר נגמרים כל הכתמים, הזיהומים וכל החטאים, איך נראית אז המציאות ?

ענה המורה: אצלי אין מקום לשרלטן שכזה.

 

 

 דף הבית | עמותה | גנים | יסודי | תיכון | ועד הורים | יוזמות | טפסים |  גלריה צור קשר  | קישורים | English |   רוצים לפרסם באתר?  |  חפשו אותנו בפייסבוק

 © כל הזכויות שמורות לעמותת שקד

 

 

Tivonet