עלי שקד
החלום עטוף בסימני שאלה

בקהילה

"איחס, אתה פשוט מגעיל אותי!" הילד השמנמן קרב את הפנים שלו לאלו שלי עד שיכולתי לראות את שכבת הזעה על העור שלו, טיפה עבה אחת כבר התגלגלה על אחת הלחיים שהיו אדומות לגמרי. רק שיפסיק לצעוק כבר, לחשתי לעצמי בתוך הראש, אבל זה לא עזר, מולי ודור וגם בני באו לראות ומישהו אמר: "תראו תראו פינקי הולך לדפוק מכות לניר".

 

(לחץ לכתבה המלאה)

בקהילה

"איחס, אתה פשוט מגעיל אותי!" הילד השמנמן קרב את הפנים שלו לאלו שלי עד שיכולתי לראות את שכבת הזעה על העור שלו, טיפה עבה אחת כבר התגלגלה על אחת הלחיים שהיו אדומות לגמרי. רק שיפסיק לצעוק כבר, לחשתי לעצמי בתוך הראש, אבל זה לא עזר, מולי ודור וגם בני באו לראות ומישהו אמר: "תראו תראו פינקי הולך לדפוק מכות לניר". ופינקי המשיך: "תגיד לי דבר אחד שאתה טוב בו, רק דבר אחד, בכדורגל תמיד בוחרים אותך אחרון, בכדורסל אתה אפילו לא מצליח לכדרר, במה אתה טוב?" אחר כך הוא צחק הרבה יותר מדי קרוב לפנים שלי עד שיכולתי להרגיש את הריח הדביק שלו ורק רציתי לברוח משם. אבל כבר היינו מוקפים שנינו בהמון עיניים נוצצות ובבת אחת הוא הוריד לי את המעיל ככה שלא יכולתי להזיז את הידיים ודחף והפיל אותי לרצפה, התחלתי לבעור בכל הגוף וצעקתי לו שהוא חזיר שמן ושיעזוב אותי כבר אבל זה לא עזר. כולם עמדו וצחקו ופינקי המשיך לבעוט בי עד שהתרוממתי והתחלתי לרוץ.

לא הפסקתי לרוץ כל אחר הצהריים ההוא, גם כשכבר יצאתי מהשכונה ונכנסתי לחורשה המאובקת שמאחורי הקן של בני עקיבא. אותו היום איבדתי את הסיכוי האחרון שלי להיות חלק מהחבורה וכבר ידעתי ששום דבר לא יעזור, גם אם אלמד לשחק כדורגל וכדורסל ואעזור להביא כבוד לכיתה, תמיד אשאר לבד.

 

עשרים ומשהו שנה אחר כך אני יושב בחדר אפלולי על שרפרף עץ נמוך מדי, את החלונות הגדולים ממסכים וילונות כתומים, משום מה המבט שלי נתקע על שורת סינרים קטנים שתלויים על הקיר. אישה בעלת שער עבה ושחור שאסוף בקפדנות לאחור, תוקעת בי מבט חודר וחוזרת ומטיחה ברוך את השאלה: אתה מן הקהילה? אתה שייך?

ואולי בעצם זה רק סופה של סדרת שאלות שמתחילה בחקירה בנוגע לרגע צאתי לאוויר העולם. שאלות שאין לי שום מושג איך לענות עליהן. בעוד אני מתאמץ להיזכר בעצמי מתגלגל ברחם אימי ומחפש מוצא נוחתות עוד ועוד שאלות לפתחי; איזה מין עובר הייתי? איזה מין תינוק? האם נהגתי לינוק מן השד השמאלי או הימני? ומתי התחלתי להלך? וכיצד נפלתי? לכאן או לכאן? סדרה אינסופית של שאלות ללא תשובה, שהאחרונה בהן שבה וחוזרת על עצמה: אתה מן הקהילה? אני תוקע בה מבט תוהה והיא מפרטת למעני באיטיות, בטון חביב כאילו דיברה אל ילד: עשית מבוא? יצא לך כבר להיות? אתה משלנו?

לרגע אני מתפתה לענות כן פשוט כזה, שיפטור את הכל בחיוך קל. כן אני שייך וכן אבוא למבוא כבר בשנה הקרובה וכן, אני עומד להצטרף לשיעורי הלירה והסריגה. אבל אז בדיוק אני מתעורר מן החלום מוצף רגשות אשם ובושה. אני נזכר בראיון שנקבע למחר, ראיון קבלה לאחד הגנים שחלונותיהם מחופים וילונות כתומים ובחושך שמרצד לי מול העיניים אני שואל את עצמי למה בעצם? ומה אני עושה שם? והאם זה יהפוך אותי לחלק מן הקהילה, ומהי הקהילה בעצם? ומיהם חבריה?

טופס פניה

Tivonet