עמותת שקד
הכיתה היא אוקינוס אנושי שאתה רק שוחה בו
הכיתה היא אוקינוס אנושי שאתה רק שוחה בו.
רחלי תדהר קנר נפגשה עם דורון טבע, מחנך א'1 לשיחה על חינוך, לימוד והתפתחות אישית


הרים מתוך "זן ואומנות אחזקת האופנוע" מאת רוברט פרסינג 


"על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל שאפשר, ובלי התלהבות יתרה.
האמת, שעל טבעך העצמי להכתיב לך את הקצב. 
אם אתה נעשה קצר רוח הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה, האט.
יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. 
אז, כאשר הינך מקדים לחשוב על הדברים, מפסיקים צעדיך מלהיות אמצעים להשגת המטרה, וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו.
מעלה זה - יש לו קצוות משוננים, סלע זה - אוחז בהר בצורה רופפת.
אלה דברים שתמיד יש להבחין בהם. חיים הנחיים רק למען מטרה עתידה,
הם חיים רדודים. צלעות ההר הן המזינות את החיים, ולא פיסגתו.
עליהן מתרחשת צמיחה של דברים, אולם כמובן, בלא הפיסגה לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן.
הפיסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות.
 וכך ממשיכים אנו הלאה. דרך ארוכה לפנינו... אין מה למהר... פשוט צעד אחר צעד".


את דורון טבע, (38) המורה של כיתה א' בשקד, פגשתי בסככת ההסעות, נפרד מילדי כיתתו בסוף היום. עלינו ביחד את העלייה חזרה לבית הספר- הוא בצעדים נמרצים ואני אחריו. הוא אמר לי שהוא תמיד ממהר לעלות את העלייה- כאילו שואף להגיע מהר כבר לפסגה. נזכרתי בציטוט הזה מ"זן ואומנות אחזקת האופנוע" על האיזון בין קוצר הרוח להגיע לראש ההר לבין קוצר הנשימה המכריח אותך לעצור ולהנות גם מהדרך.
 

במהלך הראיון גיליתי שלמרות שדורון טוען שהוא ממהר לעלות את העלייה, דווקא בעבודת החינוך שלו, הוא עוצר בדרך, ומזין את החיים.
פגשתי איש שהחינוך הוא בדמו ובליבו, שמרגיש שהמפגש שלו עם הכיתה הוא תהליך התפתחות רוחני נפשי שהוא עובר. הוא ענה לשאלותיי במתינות, בצניעות אך בביטחון רב בדרך שבה הוא צועד. השיחה איתו היתה מרתקת ומאירת עיניים בנוגע לאיך, מה ולמה בחינוך וולדורף.
"החוויה האישית שלי, שהמסע האישי ההתפתחותי שלי, בא לידי ביטוי בצורה הכי אינטנסיבית במפגש שלי עם הכיתה. הדימוי הכי טוב שיצא לי, זה כמו שלפני שאתה הורה, אומרים לך המון המון דברים על זה שתחכה ויהיה ככה וככה. אבל לפני שאתה הורה באמת, זה רק ברמה של תפיסה, להבין, לחשוב על זה. אתה לא מבין את הדבר. זה עובד המון בספירה הרגשית, הנפשית, ועד שאתה לא נמצא בתוך החוויה, אתה לא יכול להבין איך זה ומה זה. ואותו דבר עם הכיתה. כל הלימודים מדברים על המחנך ועל הכיתה וכמה עבודה וכמה זה אינטנסיבי וכמה זה דורש. ואתה שומע את זה, אתה מבין. אבל עד שאתה לא שם אתה לא באמת מבין. וזה לאו דווקא מה שאמרו לפני כן. בשבילי המפגש עם הכיתה, זה תהליך עם פוטנציאל לעבודה שלך כאדם. אם אתה מוכן להיפגש עם החולשות שלך, ולשאול את עצמך את השאלות ולעבור דרך. יש לך את כל האפשרויות. מוגש לך על מגש של זהב.
 

 ישבנו בסוף שיעור בסוף יום, אחרי הציור, וצריך לאסוף את הילדים לברך, לסגור את היום. אם אתה מתבונן פנימה אז פתאום הילד הזה בא ויש את העניין הזה, ופתאום ילד אחר בא עם העניין שלו. ואני מתבונן פנימה וקולט שבתוכי שם משהו מתבשל, של קוצר נשימה שאנחנו צריכים עכשיו לסיים. ואז אוקיי, יש לי את הדבר הזה, מה אני עושה עם זה? אני מסוגל לא לתת לזה ביטוי? אני מסוגל לעבוד מחוץ לחוויה הרגשית שעכשיו קיימת לי? אולי זה כן נכון להביא לרגע הזה איזה שהוא קוצר, משהו חד יותר? ואם כן איך אני מביא את זה אבל מצליח גם לנשום בתוך זה? האם אני מביא משהו חד לתוך זה, מתוך מודעות, מתוך משבר, מתוך שליטה, מתוך בחירה? 
וזה כל הזמן המפגש עם הילדים זה מפגש עם חומר שהוא כל כך חי, הוא כל הזמן נוגע בך, במקום החי שלך. שיש בו המון אפשרות להשתנות ולהתפתחות. יש פה קשת עצומה...אי אפשר בעצם באמת להכיל את זה במילים. אפשר להגיד שזה פשוט איזה שהוא סוג של אוקיינוס אנושי שאתה רק שוחה בתוכו ומשתדל בעצם לפרוח במקום הזה."
 
קודם חווים את הצורה בגוף, ורק בסוף עובדים במחברת.
 

שאני שואלת אותו על הכיתה, מה הם לומדים עכשיו. דורון מספר לי על שזו הישורת האחרונה של תקופות הלימודים, זו הפעם השלישית והאחרונה של כל תקופה. עכשיו הם ברישום צורה. מה זה בעצם רישום צורה?  קודם הם חווים את הצורה בגוף שלהם- הולכים אותה על המגרש: ישר, לאחור קופצים על רגל אחת. אחר כך הם יעשו אותה באוויר ואז עם הראש, העיניים ועם הידיים, ורק בסוף הם יעבירו אותה, את החוויה, לצבע, לצורה ולפרופורציות בעבודת מחברת.
 

"אני חושב שמה שאוסף פה את הכל, זה שכל דבר שמובא הוא חלק ממשהו, אתה מתחיל, ואז יבוא משהו שקשור לזה, וזה נבנה, וזה איזשהו תהליך. 
 

עוטפים את זה באיזשהו אלמנט אומנתי, אלמנט של צבע, של מוסיקה, של מקצב. הלימוד, בכיתות הנמוכות הוא הניסיון להעביר אותם איזושהי חוויה ומתוך החוויה שהם ילמדו. זה לא לימוד שמוביל ישר להבנה שאנחנו מכירים: "אה, הבנתי!" (מצביע על ראשו).  ההיפך, אני קולט את זה על הילדים- הם מבינים דרך הגוף. הגוף שלהם מבין. הם סוג של דבר כל כך אלסטי, כל כך אתרי, כל כך חי בתנועה שאתה נותן להם לעבוד והם פשוט מבינים את זה תוך כדי התנועה ותוך כדי העשייה שלהם."
 

הוא מספר לי שהילדים גדלו, שהוא פוגש אותם אחרים עכשיו, יותר בוגרים:" אתה לא רואה את זה כשזה קורה. פתאום אתה רואה- אהה! זה אחרת, זה שונה. זה כיף לראות את זה. זה משמח לראות את זה. כמו להסתכל על פרח שפורח. על צמח שצומח לך בגינה וגדל לך לאט לאט.  זה נפלא! זה להסתכל על פלאי הבריאה."
 

הוא מאתגר אותם, מכוון יותר גבוה, קצת לכיתה ב'. בנוסף הוא שם דגש על גיבושם ככיתה.  

" מבחינתי אני עובד איתם גם קצת יותר על משהו של כיתה שעובדת ביחד. בעבודת המעגל אני מביא פעילות של תנועה שהם עובדים ביחד. אני מנסה לאתגר אותם גם שם, גם בעבודה המשותפת וגם במשהו יותר מאתגר, זה גם סוג של מחשבה לכיוון כיתה ב'. זה משהו שלי. של כיתתי ספציפית שהרגשתי שהם לא מספיק מאוחדים ככיתה. אז אני מנסה להביא להם פעילויות שכאלה שהם עובדים בנפרד אבל בעצם בביחד הם יוצרים משהו. אני מרגיש שיש להם המון כוחות. כיתה חזקה. נעמה המורה למוזיקה אמרה: זאת כיתה שרוצה ללכת קדימה . יש לה איזה סוס שאפשר לרכוב איתו קדימה. ועם זה, הם לא לגמרי אסופים. זו כיתה מאוד עשירה, יש מכל וכל. מלא. ויפה לראות שהילדים מתחברים, בקבוצה כזאתי ובקבוצה כזאתי. יש ממש קיבוץ קטן, כמו קהילה קטנה, זה יפה לראות את זה. אני שמח להעשיר אותם בדברים יותר טובים ואיכותיים, אולי לא עשיתי את זה מספיק. מצד שני, בית ספר שקד- מה שהם מקבלים פה זו ארוחת גורמה! יש פה אנשים באמת מדהימים- מורי המקצוע שהם גם מביאים את הלב שלהם וגם מביאים איכויות ותזונה טובה. אני חושב שהם עדיין צריכים להתגבש, אבל בסך הכל הם סוס טוב, סוס חזק, ככה אני מרגיש."
 

דורון סיפר לי על ההשתלבות שלו בשקד, הוא סיים את סמינר המורים של הרדוף- טבעון, והתנסה כסייע בכיתה א' של ערן פז. לקח שנה הפסקה, שבמהלכה, אחרי מחלת חורף, החליט שהוא רוצה לקחת כיתה. טוב לו בבית ספר שקד, הוא מרגיש התפעמות מלחוות את העשייה הברוכה, המלאה חיים. מסתובב בהפסקות ומרגיש את האימפריה, כמו מבצר מנוהל היטב הוא אומר. הוא מרגיש עטוף מברך על התמיכה הגדולה שהוא מקבל כמורה מתחיל.
 

עבודה משותפת של ההורים עם המחנך- זה הקלף החזק ביותר בחינוך.  
 

אני שואלת על הקשר עם ההורים ומקבלת משנה סדורה על חשיבות הקשר בין המחנך להורים: "אם אנחנו מדברים על חינוך, אני חושב שהפוטנציאל בקשר של מחנך – הורים לעבודה מול הילד, הוא גבוה. הקשר הזה הוא הדבר הכי חשוב יותר, מכל דבר שהילד נחשף אליו ברמה החינוכית. יותר מכל ציור יפה שהוא מצייר, יותר מכל דקלום שהוא שומע, אפילו אם זה לאה גולדברג. יותר מכל שיר. המפגש שבו ההורים והמחנך נושאים את הילד במשותף, מבחינתי, זה הדבר. אני מרגיש שזה הקלף המרכזי- זה האס. אין קלף יותר חזק מזה.  
 בתחילת השנה, עברתי הורה הורה ואמרתי להם שמבחינתי, התמונה הפורייה והנכונה שלנו לליווי המשותף שלנו את הילד, זה שאנחנו, הדמויות הדומיננטיות ביותר שעוטפות את הילד, נהיה בשפה משותפת, בשיח, בנשיאה משותפת. ובשביל זה צריך להיפגש, צריך לדבר.. פעם בשבועיים, פעם בחודש. 
 

אני מרגיש שיש הורים שלא מספיק יודעים מה עובר על הילד שלהם בבית הספר. הילדים שלהם עוברים פה מסעות, כל יום ביומו עשיר בצורה בלתי ניתנת לתפיסה. הילד שלכם, של כל הורה והורה נמצא יום שלם, חמש שעות, עם 32 ילדים, הוא עובר, שלושה – ארבעה מורי מקצוע שמעבירים אותו כל מיני דברים, כל אחד משהו אחר. הוא עובר כל יום הרפתקה שונה. וההורים לא מספיק יודעים. ואני יכול להבין- ההורים נורא עמוסים, אני גם על הבת שלי, אני לא מטריד את הגננת פעם בחודש מה קורה. אבל כמה אנחנו יודעים? כמה אנחנו שואלים? היה הורה שאמר לי-אם יקרה משהו נורא- אז אתה בטח תספר לנו. זה מדיניות של כיבוי שריפות לא מדיניות של חינוך. חינוך מבחינתי זה ליווי שוטף. אם אנחנו נפגשים רק שיש שריפות אז אנחנו לא עובדים טוב, חד וחלק."
 

בוא נתבונן על החופש הגדול.
 

אני נורא חדש, לא התנסתי בזה, זה הכל חוכמות של תיאוריה, אז הן כבר בערבון מוגבל, אבל אני יכול לראות כתמונה: חודשיים של חופש- יופי של שינה. שינה עמוקה, של כל הדברים שהם ספגו לאורך השנה- נראה לי מבורך. עבדת, למדת, ראית, לתת לזה לישון. לא להתעסק בזה לחלוטין, לעשות דברים אחרים לגמרי, ואחר כך לבוא לזה שוב. ויש שם תהליכים מופלאים שאני לא יודע מהם כי לא רואים אותם. אבל אחרי זה, שאתה ניגש לזה עוד פעם, אתה רואה שקרה משהו- שיש משהו חדש שם. אני מאוד מאוד מאמין בשינה. 
 

אני מכיר את זה גם מהבית שלי, כהורה, כמה זה מאתגר, בגלל שיש שם שינוי בריתמוס, הילדה הלכה לגן כל יום ופתאום אין את זה. אתה צריך ליצור שם איזשהו משהו חדש. וזה לא ליצור שם משהו חדש של חצי שעה עד שעה. זה ליצור משהו חדש של חצי יום. ועם זאת, חשוב לשמור על הדברים מובנים, בפרופורציות הנכונות, יותר מזה, חשוב לשמור על אהבה ועל חום ומתוך חום ואהבה להביא את הדברים בצורה ברורה. קודם כל שהתמונה תהיה ברורה לנו ומשם להביא לילדים את מה שצריך להביא ואת מה שנכון להביא לילדים. 
 

כמובן שילדים חייבים את השגרה. השגרה והריתמוס זה משהו שהוא מרפא. הוא תרפויטי. הוא תומך בהם, הוא טוב להם. צריך לזכור את זה ולראות איך אנחנו מצליחים להבין מזה במה שמתאים לנו כבני אדם. אני מכיר הורים, שלפעמים כאילו מזניחים או כאילו מסירים קצת אחריות מהמקום הזה של ההורה ושל ה"אדם המבוגר שעומד ליד הילד"- הילד יסתדר. יכול להיות שלפרקי זמן גם זה בסדר. אני חושב שהכל מתחיל ממודעות, מתשומת לב, לראות איפה אנחנו, הכל מתחיל משם. לכל אחד יהיו השאלות שלו ויהיו התשובות שלו. אם הוא שואל את השאלות והוא שם לב והוא כן עם עצמו, אני מאמין שההתפתחות שלו מובטחת לו. 
 

מה דעתך על כך שמחנך נמצא שמונה שנים עם אותה כיתה?
 

"מה שישר עולה לי זו רצינות. זו רצינות, ההחלטה לקחת כיתה, ליווי הילד- שאני אהיה בסוף שמונה השנים אולי אני אוכל להגיד לך עוד כמה מילים על זה. ככה זה מרגיש לי כרגע, אני קולט בשנה הזו כמה זה משמעותי שאתה עובר איתם כאלו דברים ואילו דברים עוד יהיו, ואני כבר רואה את זה, את הפוטנציאל של תהליכים של דברים שהולכים לקרות. שמונה שנים? זה הרבה זמן שמונה שנים.
 

 שאלת ואם מורה לא מסתדר עם ילד? אז מה שעלה לי בראש זה: יופי, מצוין- יותר טוב. כי כשאתה לא מסתדר, שמשהו לא טוב לך, לא עובד לך- אתה מתעורר, אתה שואל, רגע, מה? אולי אצל המורה זה יעיר לו איזה משהו- בחולשות, אני לא יודע מה, אבל אני שואל שאלות, מה מרחיק אותך? למה אתה סולד? זה יכול לקחת אותו פנימה לתהליך פנימי, שאני חושב, שהוא יכול לקבל ממנו איכות שאולי לא תהיה לגמרי מוחשית.
 

אני פה בגלל שמבחינתי, הדבר המרכזי, הזרע, הגרעין- המרכז, המקדש של הדבר הזה- של חינוך וולדורף ושל אנתרופוסופיה בכלל- זה האדם העובר תהליך התפתחותי- כאדם. אתה כמורה, במפגש עם הילדים נמצא במפגש עם עצמך כל הזמן. עובר תהליך רוחני. אנחנו לא בדיוק יודעים מה קורה שם, בעולמות הרוח. בתהליכים התפתחותיים שלך כאדם. שמשהו לא טוב, שמשהו לא מסתדר, אם אתה באמת כן, מודע לעצמך, אתה יכול לעבור תהליך של גדילה והתפתחות:
 

אתה רואה שיש לך שם איזושהי חולשה, איזושהי התקשות, איזשהו משהו, אתה שם לב לזה. ואומר:"או- קיי - זה מה שאני קודם כל. יש לי קושי: אני לא סובל מישהו, הוא מעורר בי בחילה, יש לי את זה, אני חי את זה, אני נותן לזה לשקוע.
ואז אתה שואל שאלות: למה? מה קורה שמה? מה אני? אתה מכיל את זה, מקבל את זה. 
ואז אתה מקווה ללילה טוב שיביא לך גם תשובות לראות מה יש שם, אם יש מקום להשתנות, אם אתה יכול לעשות משהו או לא יכול לעשות משהו. יכול להיות שרק בתהליך של לשאול את השאלות, ההתכוונות הזו לשם, פתאום משהו שם יתחיל לקרות. 
אין נוסחאות בעניינים האלו, והדבר היחיד, המרכזי, זה באמת שאתה תופס את עצמך כאדם, כאתה. כאדם ששואל שאלה, כאדם שמוכן לקחת אחריות. להסתכל ולקחת אחריות על הדברים שהוא מקבל. שזה אחריות שלו ולא של מישהו אחר. יש לזה אין סוף סדנאות ואתה תלך ותמצא את זה בכל מקום. 
 

פה בכיתה א', זו אחת הסדנאות האינטנסיביות ביותר של התפתחות האדם, לפחות שאני נתקלתי. אני יכול לשתף, אני בא מרקע של ויפסנה , עשיתי המון סדנאות של ויפסנה של התבוננות שלי עם עצמי, ישבתי עם עצמי, שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים. ומשהו באיכות של ההתבוננות ושל העבודה שלי עם עצמי מתוך המפגש עם החומר האנושי, עם המרקם האנושי, הילדי, שיש בו איכות אחרת מהמרקם של המבוגר הוא- פפפפפפפפפ! ככה. מדהים. "


אני יורדת את הירידה מבית הספר במתינות ונוסעת לביתי. בליבי אני נושאת את מילותיו של דורון ומתרגשת. אני שמחה ומודה לאל שילדיי זוכים לפגוש אותו ושכמותו בכל בוקר. אנשים ונשים שרואים בעבודת החינוך פוטנציאל לתהליך רוחני. שמוכנים להתמודד עם המתנות שמזמן להם העולם הזה, גם אם לעיתים, הן בעצם מכשולים. אני שמחה (שוב) שבחרתי מקום שבאמת מחנך את הילד, רואה אותו ונושא אותו. 
אני נזכרת בפגישה הראשונה שלנו עם ערן פז, לפני כמעט ארבע שנים, שביקשנו להכניס את ביתנו לכיתתו. הוא שאל אותנו מה הדבר הכי חשוב לדעתנו בחינוך. לא ידענו את התשובה. התשובה שלו היתה: שתהיו מוכנים לעבוד ביחד עם המורה. 
 

בליבי אני נושאת תפילה שאני אכן אצליח לעבוד במשותף עם המחנכים של הילדים שלי. שאני לא אברח מלשאול את השאלות שמופיעים קשיים אצלי ועם ילדיי ואפילו עם ילדי חברים. שאני אפילו אשמח על העבודה הפנימית שתיקרה בדרכי. 
 

אני נושאת תפילה שאני אצליח להקדים ולחשוב על הדברים, ושצעדיי כהורה יעשו למאורעות בפני עצמם. שאצליח לא לרוץ לפסגה בקוצר רוח, ואתן מקום גם לקוצר הנשימה של החיים.



 

 

 דף הבית | עמותה | גנים | יסודי | תיכון | ועד הורים | יוזמות | טפסים |  גלריה צור קשר  | קישורים | English |   רוצים לפרסם באתר?  |  חפשו אותנו בפייסבוק

 © כל הזכויות שמורות לעמותת שקד

 

 

Tivonet